דלג לתוכן הראשי

יהודה ברוניצקי , ילד בן 12 , בתקופת השואה





  בצילום : 1945. יהודה ברוניצקי בן ה-12 עם אביו נפתלי דרוהוביץ’, פולין
נולדתי כבן יחיד לאן ונפתלי (טולק) בקנרוט. גדלתי בעיר הפולנית דרוהוביץ', שב־1939 עברה לשלטון הסובייטי וכיום שייכת לאוקראינה. אחרי הכיבוש הנאצי ב־1941 חיינו בגטו ובמחנה עבודה. הייתי בן 7, ובשנים הבאות ראיתי איך הורגים אנשים, היו תקופות שלא היה לנו מה לאכול, ואני זוכר את אי־הוודאות אם יהיה מה לאכול מחר.”

"אבי, שלפני המלחמה היה האגרונום המחוזי, ניצל את הידע וכושר הארגון שלו כדי להמציא עבודות ליהודים. הוא הסביר ש'אם לגסטפו יהיו חיים טובים יהיה כדאי להם לשמור על היהודים בחיים', וזה מה שעשה: 'בזמן שהחברים שלהם קפאו בסטלינגרד, כאן הגסטפו קיבלו מאיתנו תותים ועגבניות והיכל מפואר לרכיבה על סוסים'. הוא סייע להחביא יהודים ולזייף מסמכים, וגם שכנע את הנאצים שהוא גוי. כך, כשהם עמדו לסגת, הוא יכול היה לומר להם: 'אם אצטרך להעיד בעתיד בבית משפט, אעיד על הדברים הטובים וגם הרעים'. אחרי המלחמה הוא אכן העיד וגם ארגן עדים. באחד המשפטים בגרמניה שאל אותו הסנגור: 'באיזה מלון גרים כל העדים שכינסת?'. ואבי השיב: 'אתה מבקש כתובת כדי למסור אותה לניאו־נאצים?', והסנגור השתתק. בעקבות משפט אחר, באוסטריה, אבי התלונן בפניי: 'השופטים מוטרדים מאורח החיים הנהנתני של הגסטפו, ולהרג היהודים מתייחסים כדבר רגיל'. בעקבות המלחמה אבי שינה את שם המשפחה לברוניצקי, על שם יער שבו נרצחו יהודים רבים מן האזור.
.
"אחרי השחרור עברנו לצרפת, שהיתה גן עדן. גרנו בחדר וחצי עם שירותים בחצר, אבל 'אין גסטפו, אין אוקראינים ויש אוכל'. רק אז התחלתי ללמוד בבית ספר, בגיל 12. את השיעורים בגרמנית אמא שלי, שחיה לפני כן בווינה, הכינה עבורי. היא היתה אשה עדינה שהשתדלה לא לפגוע באנשים, לנחם חולים, ואצלה הכל בא מהלב. אבא פתח בצרפת עסק לייצור כימיקלים ועבד קשה במיוחד, יצא בבוקר וחזר מאוחר. כשאמי ואני דאגנו לו, אבי אמר: 'עבודה לא מעייפת אותי. אני מתעייף רק מדברים שלא סיימתי'.”

"התעניינתי במטוסים ולכן נמשכתי ללימודי הנדסת מכונות, אבל בהמלצת אבי למדתי גם פיזיקה. חלמתי להקים תעשייה שתפרנס יהודים, תסייע למפעלים אחרים ותהיה שם דבר בעולם. בגיל 22 שוחחתי על כך עם אבי, שאמר: 'אתה חייב לעשות משהו עם אנרגיית השמש, עוד לא עושים את זה, זה יכול להיות מקורי'. עזבתי דוקטורט ועבודה במכון למחקר גרעיני והגעתי לארץ לעבוד בפרויקט בנושא. כשהוא נסגר אשתי דיתה ואני גייסנו כסף מהמשפחות שלנו והקמנו ביבנה בית מלאכה שהתחיל את דרכו בתחום אנרגיית השמש, וכיום מתמקד בעיקר בתחום הגיאותרמי. קיוויתי שהעסק יגדל ויצליח באופן שיאפשר לי לפרוש ממנו בגיל 40 ולעסוק בחינוך טכנולוגי, אבל הבנייה של העסק נמשכה 50 שנה ורק היום הגענו לחלום החינוך. הזמן שזה לקח עייף אותי, בדיוק כמו שאבי אמר על דברים שאדם לא מצליח לסיים".

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…