דלג לתוכן הראשי

יהודה ברוניצקי , ילד בן 12 , בתקופת השואה





  בצילום : 1945. יהודה ברוניצקי בן ה-12 עם אביו נפתלי דרוהוביץ’, פולין
נולדתי כבן יחיד לאן ונפתלי (טולק) בקנרוט. גדלתי בעיר הפולנית דרוהוביץ', שב־1939 עברה לשלטון הסובייטי וכיום שייכת לאוקראינה. אחרי הכיבוש הנאצי ב־1941 חיינו בגטו ובמחנה עבודה. הייתי בן 7, ובשנים הבאות ראיתי איך הורגים אנשים, היו תקופות שלא היה לנו מה לאכול, ואני זוכר את אי־הוודאות אם יהיה מה לאכול מחר.”

"אבי, שלפני המלחמה היה האגרונום המחוזי, ניצל את הידע וכושר הארגון שלו כדי להמציא עבודות ליהודים. הוא הסביר ש'אם לגסטפו יהיו חיים טובים יהיה כדאי להם לשמור על היהודים בחיים', וזה מה שעשה: 'בזמן שהחברים שלהם קפאו בסטלינגרד, כאן הגסטפו קיבלו מאיתנו תותים ועגבניות והיכל מפואר לרכיבה על סוסים'. הוא סייע להחביא יהודים ולזייף מסמכים, וגם שכנע את הנאצים שהוא גוי. כך, כשהם עמדו לסגת, הוא יכול היה לומר להם: 'אם אצטרך להעיד בעתיד בבית משפט, אעיד על הדברים הטובים וגם הרעים'. אחרי המלחמה הוא אכן העיד וגם ארגן עדים. באחד המשפטים בגרמניה שאל אותו הסנגור: 'באיזה מלון גרים כל העדים שכינסת?'. ואבי השיב: 'אתה מבקש כתובת כדי למסור אותה לניאו־נאצים?', והסנגור השתתק. בעקבות משפט אחר, באוסטריה, אבי התלונן בפניי: 'השופטים מוטרדים מאורח החיים הנהנתני של הגסטפו, ולהרג היהודים מתייחסים כדבר רגיל'. בעקבות המלחמה אבי שינה את שם המשפחה לברוניצקי, על שם יער שבו נרצחו יהודים רבים מן האזור.
.
"אחרי השחרור עברנו לצרפת, שהיתה גן עדן. גרנו בחדר וחצי עם שירותים בחצר, אבל 'אין גסטפו, אין אוקראינים ויש אוכל'. רק אז התחלתי ללמוד בבית ספר, בגיל 12. את השיעורים בגרמנית אמא שלי, שחיה לפני כן בווינה, הכינה עבורי. היא היתה אשה עדינה שהשתדלה לא לפגוע באנשים, לנחם חולים, ואצלה הכל בא מהלב. אבא פתח בצרפת עסק לייצור כימיקלים ועבד קשה במיוחד, יצא בבוקר וחזר מאוחר. כשאמי ואני דאגנו לו, אבי אמר: 'עבודה לא מעייפת אותי. אני מתעייף רק מדברים שלא סיימתי'.”

"התעניינתי במטוסים ולכן נמשכתי ללימודי הנדסת מכונות, אבל בהמלצת אבי למדתי גם פיזיקה. חלמתי להקים תעשייה שתפרנס יהודים, תסייע למפעלים אחרים ותהיה שם דבר בעולם. בגיל 22 שוחחתי על כך עם אבי, שאמר: 'אתה חייב לעשות משהו עם אנרגיית השמש, עוד לא עושים את זה, זה יכול להיות מקורי'. עזבתי דוקטורט ועבודה במכון למחקר גרעיני והגעתי לארץ לעבוד בפרויקט בנושא. כשהוא נסגר אשתי דיתה ואני גייסנו כסף מהמשפחות שלנו והקמנו ביבנה בית מלאכה שהתחיל את דרכו בתחום אנרגיית השמש, וכיום מתמקד בעיקר בתחום הגיאותרמי. קיוויתי שהעסק יגדל ויצליח באופן שיאפשר לי לפרוש ממנו בגיל 40 ולעסוק בחינוך טכנולוגי, אבל הבנייה של העסק נמשכה 50 שנה ורק היום הגענו לחלום החינוך. הזמן שזה לקח עייף אותי, בדיוק כמו שאבי אמר על דברים שאדם לא מצליח לסיים".

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…