דלג לתוכן הראשי

הילדה מהמחבוא וסופרת הילדים – אלונה פרנקל







אלונה פרנקל, ילדה, הוצאת מפה, 2004.



אלונה פרנקל נולדה בשנת 1937 בפולין; את מרבית שנות ילדותה עברה במחבוא בקראקוב ובלבוב. בשנת 1951 עלתה אלונה פרנקל לישראל יחד עם הוריה ששרדו יחד אתה במחבוא. פרנקל היא סופרת ילדים ומאיירת ידועה; היא כתבה את סדרת ספרי הילדים הידועה על ילד מתולתל בשם נפתלי – "סיר הסירים" השייך לסדרה והיה לרב מכר ותורגם לשפות רבות.

תולדות חייה
אלונה פרנקל נולדה ב- 1937 בעיר קראקוב שבפולין. בתקופת הכיבוש הנאצי ברחה משפחתה לעיר לבוב (אוקראינה); שם שהו במשך שנות המלחמה. המשפחה עברה לגטו שהוקם בעיר וכשהחל חיסול הגטו הצליחו הוריה להחביאה אצל משפחה של איכרים בעוד הם מסתתרים במקום אחר. לאחר מכן התאחדה אלונה עם הוריה והשלושה נשארו יחד במסתור עד יום השחרור.

לגדול בצל השואה
אלונה פרנקל נולדה שנתיים בלבד לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה; כל שנות ילדותה המוקדמת עברו עליה בצל אירועי השואה. פרנקל מתארת בספרה האוטוביוגרפי "ילדה", את תקופת ילדותה הכואבת והמיוסרת. אלונה כילדה קטנה לא הצליחה להבין ולנתח את הסיבות שהביאו למציאות הגועשת סביבה ולכן ליוותה אותה תחושה כבדה של כעס – ילדה משוללת זכויות לחלוטין, רואה ובלתי נראית – כך הרגישה אלונה במהלך שנות הילדות כילדה במסתור.

ילדות כואבת
אלונה תיארה בספרה את תחושות הכאב המריר שליוו אותה בשנות המסתור:
"העננים, הסוס, החזירים, האווזים, פרחי החמניות, התירס שחרוזיו הצהובים מסודרים שורות- שורות תואמות ומושלמות, ועטופים שיער פיות בצבע סלדין עדין, שיער מבריק כמו שהבריק הבד הצהוב של הליצן הבלתי-מושג אצל גברת הלה פישמן המפלצת, אחרי שכבר לא הייתה המלחמה בעולם. הגזר הכתוםוהמתוק שאפשר לשלוף מהערוגה, לנגב בשרוול ולכרסם, ולו בלורית פרועה, תחרה ירוקה. דברים מופלאים, מרהיבים ביופיים. כולם נגזלו ממני ביום שהניה סרמט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי. כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה: היא זרקה אותך בחזרה אלינו. הגטו כבר לא היה. זה היה מוות בטוח. היא זרקה אותך למוות בטוח. יוזק ויוזקובה לא רצו להחביא ילדה. היא לקחה אותך, וזרקה".

הרצון לחיות
אלונה פרנקל הסתתרה במקומות שונים במהלך שנות השואה: בעגלה מלאה קש, מאחורי תנור במטבח, בדיר חזירים, בארון ועוד. על מנת למצוא את הכוח לשרוד בתנאי חיים בלתי-אנושיים יצרה אלונה כילדה עולם פרטי משלה – כך היא תיארה בספרה: "החזירים גרו בדיר. לדיר היה פתח נמוך, ורק ילדה קטנה שכמותי, בת שש בערך, יכלה להזדחל ולהיכנס לשם. שעות רבות וטובות ביליתי בדיר הזה, על הקש, שלפעמים היה טרי אך בדרך כלל היה לח, דחוס וכנראה גם מסריח. אהבתי קש. גם ארון המתים שבו ישנתי היה מרופד בקש. הדיר היה המחבוא שלי, המקום הפרטי ביותר שלי, והחזירים היו החברים הטובים שלי. האמנתי שככה זה בעולם. הייתי מזדחלת פנימה ויושבת לי בפינה. המקום היה זעיר, כולו פינה באפלה, רק אור קלוש הבקיע פנימה, האפלה הייתה נעימה. סביבי יצאו ונכנסו החזירים, ואני שיחקתי עם הבובה שלי. זאת הייתה בובה מעשה ידי. מקל שמצאתי, מקל לא ארוך מדי ולא דק מדי, היה גוף הבובה. תפוח עץ שתקעתי בקצה המקל היה הראש. הפרצופון היו עיניים אפונים כהים שהטבעתי על פני קליפת התפוח, האפון - אפון לבן, והפה חתיכת גזר או עלעל פרח אדום..."


סוף דבר
אלונה פרנקל הגיעה לנמל חיפה ב- 1951 יחד עם משפחתה. היא למדה אמנות ועסקה באיור ספרי ילדים.היא פרסמה את ספרה הראשון, שגם אויר על ידה, בשנת 1975. היא הוציאה לאור עשרות ספרים לילדים,חלקם היו לרבי מכר, ותורגמו למגוון שפות, כמו: אנגלית, ספרדית, גרמנית, שוודית, נורווגית, דנית, הולנדית,פולנית, סינית, יפנית, קוריאנית, ואפריקנרית. לאחר שנים רבות שבהן כתבה לילדים, היא כתבה ספר ראשוןלמבוגרים ושמו "ילדה" –ספר אוטוביוגרפי המתאר את קורותיה כילדה בתקופת השואה הנאלצת לחיותבמחבוא; שהגדירה כ"ילדות של ילדה ללא זכויות". אלונה פרנקל קיבלה את פרס ספיר ב- 2005 על ספרה זה.

מקור:
אלונה פרנקל, ילדה, הוצאת מפה, 2004.

מקור וקרדיט  :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…