דלג לתוכן הראשי

ילדה בת 7 מסתתרת בחבית במשך שנה וחצי: סיפור ההישרדות הבלתי נתפס של מלכה רוזנטל



מלכה, או בשם ילדותה 'מרישה', נולדה ב 1934, בסטניסלבוב, פולין, בת בכורה לפאני שעבדה כמורה לספרות פולנית ולדוד שעבד כסוחר עורות ובעל חנויות נעליים.עד גיל 5 הייתה לה ילדות מאושרת ודי בנאלית ואז פרצה המלחמה ומלכה פתאום גילתה שהיא יהודיה.

"אני לא זוכרת את המילה 'ז'יד' בפולנית או משהו כזה, מלפני המלחמה. זאת היתה בשבילי הפתעה מאוד גדולה כשפתאום הפכתי להיות יהודיה. זאת אומרת, יהודיה במובן השלילי. יכול להיות שידעתי שאני יהודיה. זה לא היווה בכלל חומר למחשבה, בטח לא בגיל הזה. אני זוכרת שהסתגלתי, קיבלתי את זה. אז קודם חיינו ככה ועכשיו אחרת".

לאחר פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות, במחצית השנייה של שנת 1941, נכבשה על-ידם גם העיר סטניסלבוב ומרישה ובני משפחתה אולצו לעבור לגטו. מרישה היתה בת שש וחצי, אחיהקופל'ה, היה תינוק.

החיים בגטו סטניסלבוב היו קשים ביותר: הדירה של בני המשפחה הפכה דחוסה יותר ויותר: 15 ילדים הצטופפו בה לצד מבוגרים רבים. שהגיעו מכל הסביבה. הילדים כמעט ולא יצאו מהבית בשל הסכנות שארבו להם ברחובות הגטו. מלבד הרעב היומיומי, הגרמנים ביצעו אקציות מרובות. אמה של מלכה הביאה לבית ילדה הונגריה יתומהטובה'לה. היא התגוררה עמם והיתה עוזרת למלכה לטפל באחיה התינוק. באחת האקציות ירדה טובה'לה לרחוב כשבזרועותיה האח קופל'ה כי שמעה שמחלקים גזר. מלכה שמעה פתאום צעקות : "גרמנים! גרמנים!". כשנסתיימה האקציה, מצאה מלכה ברחוב את גופתו של אחיה כשראשו מרוטש.

דניסה, האומנת הפולנייה של מלכה, הוציאה בחשאי את מלכה ואמה מן הגטו, למקום ליד לבוב. פרופסור אחד, שהיה בעבר מורה של אמה, השיג לאם ניירות מזויפים ועבודה כמורה בתיכון. בעקבות איום בהלשנה נאלץ הפרופסור לגרשן מביתו ומלכה ואמה נסעו ברכבת לאחד הכפרים באזור אוטיניה. אחד הנוסעים זיהה את האם ואיים להסגירן. בתוך המהומה הגדולה תפס אוקראיני את הפיקוד והודיע להמון המשולהב שהוא ייקח את השתיים למטה הגסטפו. הוא הוריד אותן מן הרכבת באלימות. עם התרחקות הרכבת הסתבר שהוא למעשה החליט להצילן. האוקראיני הוביל אותן למקום המסתור של האב, אצל משפחת קרוק, שומר היער. הם התחבאו באסם. ביום השלישי לשהותם ערכו הגרמנים חיפוש.

"אנחנו ישבנו באסם מאד גבוה. [...] זה היה בבוקר. אמא רחצה אותי, אז הייתי חצי ערומה ואבא ישב. ולתוך המצב הזה שאמא רוחצת אותי ומדגדגת אותי, ומשחקת אתי [...], פתאום הגרמני הזיז את חבילת הקש וראה את שלושתנו ככה, במצב כזה. היתה איזו תדהמה [...] הוא נסוג והוא ירד בסולם לקרוא לגוי ולהראות לו איזה אוצר מצא. אלה היו רגעים בודדים, אבל אחר כך הסתבר שאבא הכין מבעוד מועד איזה חור שהוביל עד הרצפה. [...] אני זוכרת את אמא אומרת: דוד, בוא נציל לפחות את הילדה. והם דחפו אותי, הפילו אותי פנימה, ואני זוכרת את עצמי [...] נופלת, מרחפת, נתקלת בחבילות הקש האלה ונוחתת במין צורה משונה עם הפנים והראש לתוך מין ריבוע כזה קטן של אור. [...] אבא [...נכנס] אחרי לשם. אחר כך הסתבר שגם אמא. הם כיסו את עצמם בחבילות הקש, ואנחנו שכבנו שם שעות"

"והיו צעקות וזה נמשך המון זמן. כמעט לפנות ערב, הגרמני אמר שאם היהודים האלה לא יוצאים החוצה הוא יצית את כל הקש. וברגע שהוא שמע את זה, אבא החזיק את אמא ברגלים, [...] אבל היא בכוח בעטה בו והיא יצאה החוצה זרקה עלינו הרבה מאד חבילות קש. אנחנו כמעט נחנקנו. [...] היא לקחה את כל מה שהיה שם, איזה מזוודה עם בגדים, כל מה שהיה. היא לקחה, ירדה למטה, והיא ניגשה לגרמני ואמרה לו: 

אתה חיפשת אותי

הוא אמר לה: איפה היית

אז היא אמרה: הייתי פה למעלה, שכבתי בתוך חבילות הקש

הוא שאל: איפה בעלך והבת

אז היא אמרה: למה אתה חושב ששכבתי פה כל היום? אני שכבתי פה כי חיכיתי שהם יברחו, בוא אני אראה לך מאיפה שהם ברחו. והיא דחפה שם דלת ואמרה: הנה, אתה רואה, פה יש סולם, מהסולם הזה הם ירדו מהחור. וזה היה ממש בפאתי היער, והם נכנסו לתוך היער והם שוהים שם מספיק זמן שבעלי הספיק להתרחק בתוך היער, אתה בחיים שלך לא תמצא את בתי. בתי תישאר בחיים, אתה בחיים לא תמצא את בתי.

היא מאוד מאד צעקה. אבא לא ידע מה לעשות. הוא שם את ידו על הפנים שלי, על הפה, אבל הוא לא הצליח לכסות לי את העיניים, [...] הוא פחד שאני אצעק. אבל את העיניים הוא לא הצליח לכסות לי. והגרמני אז ירה והרג את אמא".

האם הקריבה את חייה, והצילה את מרישה ואביה, ואת משפחת היערן. באמצע אותו הלילה, נתבקשו מרישה ואביה לעזוב את הבית. היה חורף. מרישה היתה ערומה ובלי נעליים. האב עשה לה בגד משק, וחיבר חלקים לחותלות שיגנו על רגליה. הם הסתתרו ביער המושלג כמה שבועות, נדדו בין בתי איכרים שהיו מוכנים להחביא אותם, בדרך כלל ללילה אחד ואכלו מה שמצאו ביער.
בסופו של דבר, הם מצאו מקלט בבית משפחת קוט, משפחה כפרית, פשוטה ועניה של סנדלר שעבד אצל סבה. יום אחד הודיע האב למרישה כי הוא החליט להצטרף לפרטיזנים, והיא נשארת לבדה. מר קוט חש שמסוכן מדי לשכן את מלכה בבית, וחפר עבורה בור ברפת. בבור הוא הציב חבית עם פתח, מילא אותה בקש, הכניס לשם שתי שמיכות ובובת סמרטוטים ושכן שם את מלכה. היא הסתתרה בתוך החבית במשך שנה ושמונה חודשים, מגיל שבע וחצי עד גיל תשע. אסור היה לה לעמוד בחבית ובוודאי שלא לצאת ממנה עד שעות החושך. בתקופה זו איבדה מרישה את תחושת הזמן וחלתה שוב ושוב.

ביולי 1944 שוחרר הכפר על-ידי הרוסים ומלכה הוצאה מן החבית ללא יכולת להפעיל את גפיה. לאחר השחרור, מלכה התאחדה עם אביה שנישא בינתיים בשנית, ונדדה עמם ברחבי אירופה. בשלב מסוים היא החליטה לעבור לקיבוץ ילדים ובפברואר 1948 עלתה ארצה בגפה באוניית המעפילים "אקסודוס". היא שרתה בצבא כ- 12 שנה כראש מדור תנועת ציוד בחיל החימוש. במקביל הכירה את דב, נישאה לו והביאה לעולם שתי בנותציפי ופזית. מלכה לא דיברה על עברה, עד שנות התשעים. כיום היא פעילהבבית "להיות". שהוקם עבור ניצולי שואה, כתבה ספר ילדים על "מרישה" ונפגשת עם תלמידים ומספרת את סיפורה.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…