תקציר
המאמר של ד"ר לאה גנור :
לאה
גנור, "מתקומה לשחקים" : זיכרונות ומשמעויות בסיפורי חיים של אנשי צוות
אוויר ששרדו בשואה" , ילקוט מורשת
לחקר השואה והאנטישמיות", דצמבר 2017,
98 ( 15) . ע"ע 187-2017 .
באמצע
שנות החמישים נמנו 136 שורדי שואה עם כ300 אנשי צוות אוויר שנכחו בצומתי קבלת ההחלטות
בחיל האוויר . מרביתם היו ילדים בתקופת השואה. כמו כן , כ96 מ285 אנשי צוות האוויר
שהשתתפו במלחמת קדש (33 אחוז) היו ילדים שורדי שואה.
בעת
שירותם בחיל שמרו רובם על שתיקה משום שרצו להידמות לחבריהם ילדי הארץ. גם במחיר של
ויתור על חוויותיהם האישיות.
טייסים אלו , שהיו ילדים בשואה , הסתירו את
הביוגרפיה הקשה שלהם כדי להיות חלק מהחברה הישראלית וסיגלו לעצמן זהות צברית בחברה
מורכבת , שנאבקה על זהותה נוכח גלי עלייה רבים , מלחמות וקשיים כלכליים.
כל
הילדים , ניצולי השואה המרואיינים במאמר של לאה גנור חוו את מוראות השואה כפעוטות
או ילדים.
ד"ר
לאה גנור מנתחת במאמר שלה את התופעה של הפיכתם מילדים גלותיים , פליטי שואה ,
אנטיתזה לדמותו של הצבר הלוחם, לקבוצת עילית מובילה בחיל האוויר ובמדינת ישראל.
בזיכרונות
המאוחרים של הטייסים בלטו בעיקר הטראומה מאכזריות הנאצים וההשפלה שנלוותה ליחסם
אל היהודים. כך תיאר זאת איש צוות האוויר גיורא בר-ניר, מן המרואיינים שחיו
בגטו " אירוע הפתיחה של פרק ילדותי בשואה היה מצמרר. הגרמנים הגיעו לביתם של
סבי וסבתי והכו את סבא במגלב. את התמונה
הזו , שסבא שוכב על רצפת העץ בתוך שלולית דם
לא אשכח לעולם".
חייו של
איש צוות האוויר א"ב מדרצ'ינץ שברומניה השתנו בשנת 1941, כאשר הרוסים עזבו את
אזור מגוריו, בזיכרונותיו המאוחרים לגבי תקופת המלחמ השזורים מראות קשים, שעיצבו
את חייו בשואה: "הדוד שלי נתפס . לא ראיתי איך שהרגו אותו.. חסו עליי .. וכאן
מתחיל בור הביוב שלי , שאני הופך לחיה שכל מטרתה זה הישרדות, ואני לא בוחל בשום
דבר. ילד בן שש כמו חיה, והנושא כמו חיה ליווה אותי. לגנוב , להיות סרסור, לבזוז ,
לשקר .. מה שלא תרצי " .
המרואיין
איש צוות האוויר מב"י העלה זיכרונות קשים מהפוגרום ביאסי: "אני זוכר את
הגוויות האלו, ומחקתי את זה מהמוח למשך תקופה ארוכה. לא נזכרתי ולא רציתי להיזכר .
עכשיו זה חוזר אליי, גם עקב החקירה שלכם וגם זה שפתאום התמונות התבהרו לי. מה
שחשבתי כילד , הכול חזר.. ובתור ילד בן עשר לא בדיוק הבנתי למה הדודים שלי מתים
שם.
"שלא
יגידו לי פליט"
התלאות שידעו
אנשי צוות האוויר המרואיינים , שהיו ילדים בשואה, לא תמו עם הגיעם ארצה. ההשתלבות
הייתה כרוכה בקשיים רבים – ניכור , זרות, קשיי שפה , בדידות והקושי להסתגל למסגרות
חדשת ושונות. הם נקטו מנגנוני הגנה פסיכולוגיים , כגון מנגנון הכחשה, כבר באירועים
הטראומטיים של השואה.
בשנים
שאחרי מלחמת העולם השנייה המירו הניצולים , ילדים ניצולי שואה, את מנגנון ההכחשה במנגנון הדחקה, דהיינו סילוק
העבר מתודעתם. הדחקת העבר באה לידי ביטוי בהימנעות מוחלטת מדיבור על קורותיהם לפני
המלחמה ובמהלכה. הגשר אל הישראליות לא עבר דרך זיכרונות השואה, וההגדרה
"ניצול שואה" יצרה סטיגמה חברתית משום שביטאה זהות שהאידיאולוגיה
הציונית ביקשה להתנער ממנה. הניצולים ביקשו אפוא להשתלב בזהות החדשה.
כל
המרואיינים , אנשי צוות האוויר שהיו ילדים בשואה, ציינו שמחיר ההשתלבות היה הדחקת
העבר, אימוץ זהות חדשה ופתיחת דף חדש בחייהם. עם זאת אירועים מכוננים כדוגמת משפט
אייכמן הציפו זיכרונות מודחקים מהעבר. הטייס מ"א החל להתעניין בעברו במהלך
המשפט הפומבי הזה : " בתקופה של משפט
אייכמן אימא נסגרה , לא רצתה לשמוע, אבא ואני , בניגוד אליה , התעניינו מאוד,
והייתה סוג של התעניינות נקמנית" .
איש צוות
האוויר נוסף ציין את מחיר ההשתלבות בחברה
הצברית: "זה בעצם הביא אותי לגדול במחיקה גדולה של העבר.. ולא רציתי לדבר על
כלום הרבה שנים" .
גם איש
צוות האוויר ב"פ , שהיה ילד בשואה,
התמודד עם קשיי הקליטה בארץ באמצעות מחיקת עברו : "במשך כל תקופת הנעורים לא
רציתי לזכור את תלאות השואה. להיפך , רציתי לשכוח. השתלבתי בצופי תל אביב, הייתי בקלוב התעופה . כל יום שבת היינו באים
לשדה דב".
אצל
המרואיינים , אנשי צוות האוויר , שהיו ילדים בשואה, בולטת שאיפתם למצוינות בלימודים בשנים הראשונות
בארץ. היו שייחסו זאת לבית ההורים , והיו שייחסו אותה למציאות שחוו. השאיפה
למצוינות בספורט ובלימודים העניקה להם יתרון ניכר בהשתלבות בקיבוץ ובקורס הטיס.
הצטיינותם עמעמה את סטיגמת הפליט ועזרה להם להידמות לצברים, כפי שרצו כל כך.
רבים מן
הילדים שחוו את מוראות השואה בחרו להתגייס לחיל האוויר ולהתנדב לקורס טיס. היה להם
יתרון כי בשנת 1954 חיל האוויר שינה את שיטת המיון לקורסי טייס. עד אז , לדברי
ניסן סלוצקי, הסוציולוג הראשון של חיל האוויר, "כל מי שעבר את המבדקים
הרפואיים הגיע לקורס טיס , ורבים נפלו במהלכו, אחרי בזבוז שעות טיסה יקרות" .
קורס הטייס היה ארוך ודרש מאמץ ממושך. החל משנת 1954 החיל חיפש טייסים שמסוגלים
לאלתר, לגלות תושייה ולהתמודד עם מצבי לחץ" .
סיכום
המאמר של
לאה גנור מנפץ את המיתוס שלפיו אנשי צוות האוויר ששירתו בשנות החמישים והשישים של
המאה העשרים – "הטובים לטייס" – היו צברים מבטן מלידה. שליש מאנשי צוות
האוויר בשנים אלו היו ילדים ניצולי שואה. עד שנות השמונים הם היטיבו להסתיר ולהדחיק את
עברם , אך בעקבות השינויים שחלו ביחסם של החברה הישראלית וצה"ל לזיכרון השואה
ולדרכי התגובה של היהודים תחת שלטון הכיבוש הנאצי הם החלו לפתוח את סגור לבם.
ראו גם :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה