דלג לתוכן הראשי

מחקר חדש : סיפורי החיים של אנשי צוות אוויר שהיו ילדים בשואה



תקציר המאמר של ד"ר לאה גנור :

לאה גנור, "מתקומה לשחקים" : זיכרונות ומשמעויות בסיפורי חיים של אנשי צוות אוויר ששרדו בשואה" ,  ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות", דצמבר 2017,  98 ( 15) . ע"ע 187-2017 .



באמצע שנות החמישים נמנו 136 שורדי שואה עם כ300 אנשי צוות אוויר שנכחו בצומתי קבלת ההחלטות בחיל האוויר . מרביתם היו ילדים בתקופת השואה. כמו כן , כ96 מ285 אנשי צוות האוויר שהשתתפו במלחמת קדש (33 אחוז) היו ילדים שורדי שואה.   

בעת שירותם בחיל שמרו רובם על שתיקה משום שרצו להידמות לחבריהם ילדי הארץ. גם במחיר של ויתור על חוויותיהם האישיות.

 טייסים אלו , שהיו ילדים בשואה , הסתירו את הביוגרפיה הקשה שלהם כדי להיות חלק מהחברה הישראלית וסיגלו לעצמן זהות צברית בחברה מורכבת , שנאבקה על זהותה נוכח גלי עלייה רבים , מלחמות וקשיים כלכליים.
כל הילדים , ניצולי השואה המרואיינים במאמר של לאה גנור חוו את מוראות השואה כפעוטות או ילדים.

ד"ר לאה גנור מנתחת במאמר שלה את התופעה של הפיכתם מילדים גלותיים , פליטי שואה , אנטיתזה לדמותו של הצבר הלוחם, לקבוצת עילית מובילה בחיל האוויר ובמדינת ישראל.

בזיכרונות המאוחרים של הטייסים בלטו בעיקר הטראומה מאכזריות הנאצים וההשפלה שנלוותה ליחסם אל היהודים. כך תיאר זאת איש צוות האוויר גיורא בר-ניר, מן המרואיינים שחיו בגטו " אירוע הפתיחה של פרק ילדותי בשואה היה מצמרר. הגרמנים הגיעו לביתם של סבי וסבתי והכו את סבא במגלב.  את התמונה הזו , שסבא שוכב על רצפת העץ בתוך שלולית דם  לא אשכח לעולם".
חייו של איש צוות האוויר א"ב מדרצ'ינץ שברומניה השתנו בשנת 1941, כאשר הרוסים עזבו את אזור מגוריו, בזיכרונותיו המאוחרים לגבי תקופת המלחמ השזורים מראות קשים, שעיצבו את חייו בשואה: "הדוד שלי נתפס . לא ראיתי איך שהרגו אותו.. חסו עליי .. וכאן מתחיל בור הביוב שלי , שאני הופך לחיה שכל מטרתה זה הישרדות, ואני לא בוחל בשום דבר. ילד בן שש כמו חיה, והנושא כמו חיה ליווה אותי. לגנוב , להיות סרסור, לבזוז , לשקר .. מה שלא תרצי " .

המרואיין איש צוות האוויר מב"י העלה זיכרונות קשים מהפוגרום ביאסי: "אני זוכר את הגוויות האלו, ומחקתי את זה מהמוח למשך תקופה ארוכה. לא נזכרתי ולא רציתי להיזכר . עכשיו זה חוזר אליי, גם עקב החקירה שלכם וגם זה שפתאום התמונות התבהרו לי. מה שחשבתי כילד , הכול חזר.. ובתור ילד בן עשר לא בדיוק הבנתי למה הדודים שלי מתים שם.


"שלא יגידו לי פליט"

התלאות שידעו אנשי צוות האוויר המרואיינים , שהיו ילדים בשואה, לא תמו עם הגיעם ארצה. ההשתלבות הייתה כרוכה בקשיים רבים – ניכור , זרות, קשיי שפה , בדידות והקושי להסתגל למסגרות חדשת ושונות. הם נקטו מנגנוני הגנה פסיכולוגיים , כגון מנגנון הכחשה, כבר באירועים הטראומטיים של השואה.
בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה המירו הניצולים , ילדים ניצולי שואה,  את מנגנון ההכחשה במנגנון הדחקה, דהיינו סילוק העבר מתודעתם. הדחקת העבר באה לידי ביטוי בהימנעות מוחלטת מדיבור על קורותיהם לפני המלחמה ובמהלכה. הגשר אל הישראליות לא עבר דרך זיכרונות השואה, וההגדרה "ניצול שואה" יצרה סטיגמה חברתית משום שביטאה זהות שהאידיאולוגיה הציונית ביקשה להתנער ממנה. הניצולים ביקשו אפוא להשתלב בזהות החדשה.
כל המרואיינים , אנשי צוות האוויר שהיו ילדים בשואה, ציינו שמחיר ההשתלבות היה הדחקת העבר, אימוץ זהות חדשה ופתיחת דף חדש בחייהם. עם זאת אירועים מכוננים כדוגמת משפט אייכמן הציפו זיכרונות מודחקים מהעבר. הטייס מ"א החל להתעניין בעברו במהלך המשפט הפומבי הזה :  " בתקופה של משפט אייכמן אימא נסגרה , לא רצתה לשמוע, אבא ואני , בניגוד אליה , התעניינו מאוד, והייתה סוג של התעניינות נקמנית" .

איש צוות האוויר  נוסף ציין את מחיר ההשתלבות בחברה הצברית: "זה בעצם הביא אותי לגדול במחיקה גדולה של העבר.. ולא רציתי לדבר על כלום הרבה שנים" .

גם איש צוות האוויר  ב"פ , שהיה ילד בשואה, התמודד עם קשיי הקליטה בארץ באמצעות מחיקת עברו : "במשך כל תקופת הנעורים לא רציתי לזכור את תלאות השואה. להיפך , רציתי לשכוח. השתלבתי בצופי תל אביב,  הייתי בקלוב התעופה . כל יום שבת היינו באים לשדה דב".

אצל המרואיינים , אנשי צוות האוויר , שהיו ילדים בשואה,  בולטת שאיפתם למצוינות בלימודים בשנים הראשונות בארץ. היו שייחסו זאת לבית ההורים , והיו שייחסו אותה למציאות שחוו. השאיפה למצוינות בספורט ובלימודים העניקה להם יתרון ניכר בהשתלבות בקיבוץ ובקורס הטיס. הצטיינותם עמעמה את סטיגמת הפליט ועזרה להם להידמות לצברים, כפי שרצו כל כך.

רבים מן הילדים שחוו את מוראות השואה בחרו להתגייס לחיל האוויר ולהתנדב לקורס טיס. היה להם יתרון כי בשנת 1954 חיל האוויר שינה את שיטת המיון לקורסי טייס. עד אז , לדברי ניסן סלוצקי, הסוציולוג הראשון של חיל האוויר, "כל מי שעבר את המבדקים הרפואיים הגיע לקורס טיס , ורבים נפלו במהלכו, אחרי בזבוז שעות טיסה יקרות" . קורס הטייס היה ארוך ודרש מאמץ ממושך. החל משנת 1954 החיל חיפש טייסים שמסוגלים לאלתר, לגלות תושייה ולהתמודד עם מצבי לחץ" .

סיכום

המאמר של לאה גנור מנפץ את המיתוס שלפיו אנשי צוות האוויר ששירתו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים – "הטובים לטייס" – היו צברים מבטן מלידה. שליש מאנשי צוות האוויר בשנים אלו היו ילדים ניצולי שואה.  עד שנות השמונים הם היטיבו להסתיר ולהדחיק את עברם , אך בעקבות השינויים שחלו ביחסם של החברה הישראלית וצה"ל לזיכרון השואה ולדרכי התגובה של היהודים תחת שלטון הכיבוש הנאצי הם החלו לפתוח את סגור לבם.

ראו גם :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…