דלג לתוכן הראשי

אלידה מרגרטה בוסהרט מצילת הילדים היהודים בהולנד בתקופת השואה




אלידה מרגרטה בוסהרט (Alida Margaretha Bosshardt; ‏8 ביוני 1913 - 25 ביוני 2007) הידועה בכינוי ״מייג׳ור בוסהרט״, נחשבת לפעילה המפורסמת ביותר של הארגון הנוצרי ההולנדי צבא הישע״,במסגרתו פעלה משך כל חייה. על פעולותיה להצלת ילדים יהודיים הוענק לה תואר חסידת אומות העולם בשנת 2004.
אלידה בוסהרט נולדה באוטרכט, הולנד, למשפחה פרוטסטנטית ממעמד הביניים. אביה היה נוצרי קתולי ואמה פרוטסטנטית.[3] מגיל צעיר גילתה בוסהרט עצמאות רבה וכוח רצון יוצא דופן.[4] במהלך שנות נעוריה, נחשפה אלידה לפעילות צבא הישע ובעקבות כך החליטה להצטרף לשורותיו. ב-19 ביוני 1932, בהיותה בת 19, נשבעה בוסהרט אמונים לארגון והצהירה כי ״בעזרת האל, אהיה חיילת נאמנה ומסורה לצבא הישע עד סוף ימיי״. לאחר מכן, החלה את לימודיה במוסד האקדמי של צבא הישע, במסגרתם הוענקו לה בשנת 1934 דרגות קצונה.
פעילותה במהלך מלחמת העולם השנייה
בראשית שירותה בצבא הישע החלה בוסהרט לעבוד בבית הילדים זונהוק (באנגלית: Zonnehoek) מוסד לילדים ממשפחות מצוקה, אשר שכן בלב השכונה היהודית במזרח אמסטרדם. בין הילדים בהם טיפלה היו האחיות טרהוסט: הנדרינה (נ. 1927), הלנה (נ. 1934), דמפינה (נ. 1938), ורוז (נ. 1941). בשנת 1941, עם כיבוש הולנד על ידי הגרמנים, הוצא צבא הישע מחוץ לחוק וכל נכסיו וכספיו הוחרמו. למרות זאת, המשיך בית הילדים זונהוק בפעילותו. בשנת 1942, עם התגברות קצב גירוש היהודים מהולנד, נהרו הורים יהודיים רבים לאלידה בהתחננם אליה כי תאמץ לחיקה את ילדיהם ותמצא עבורם מקומות מסתור. במקרים רבים הצליחה אלידה במשימה זו, לעיתים, על ידי כך שהרכיבה את התינוקות על אופניה ונסעה יחד איתם למזרח המדינה. כשנאלצה לעזוב את כתובת בית הילדים בשל הכיבוש הגרמני, התעקשה בוסהרט כי ארבע האחיות טרהורסט (יחד עם מספר ילדים יהודיים נוספים) ישארו עמה. בוסהרט הסירה את הטלאי הצהוב מבגדי הילדים תוך כדי שהצהירה כי ״אנחנו לא עושים דברים כאלה״.
לאחר שנפלה פצצה בקרבת בית מגוריהם החדש, נאלצה בוסהרט לעבור פעם נוספת לדירה חדשה, תוך שהיא שומרת על הילדים היהודיים כחלק בלתי נפרד מקבוצת הילדים הלא-יהודית. תרחיש זה אירע פעמים רבות, (הילדים עברו כ-10 פעמים) עד שלבסוף נאלצה אלידה לשלוח את הילדים הלא-יהודיים לבתים חדשים ולאתר מקומות מסתור לילדים היהודיים. בשיתוף המחתרת ההולנדית וגורמים חיצוניים אחרים, הצליחה בוסהרט לאתר מספר מקומות מסתור בהם החביאה 75 ילדים יהודיים.
בשל מחסור חמור במשאבים ובמזון, החלה אלידה, בניגוד לחוק, לקבץ נדבות ברחובות למען צבא הישע. בעקבות הלשנה נעצרה בוסהרט על ידי המשטרה הגרמנית בעילה של גיוס כספים עבור צבא הישע. חרף מעצרה הצליחה אלידה לברוח ולמצוא מסתור, וכאשר נודע כי הסכנה המידית חלפה, המשיכה בוסהרט בפעילות מחתרתית למען הצלת ילדים. במהלך הרעב בהולנד בחורף 1944–1945, נסעה בוסהרט למזרח המדינה בתדירות גבוהה על מנת לאסוף מזון בשביל בתי הילדים שבמערב המדינה שסבלו מרעב כבד. לעיתים אף רכבה בוסהרט על אופניה לכפרים שונים על מנת להמיר סיגריות בתפוחי אדמה, ובכך לנסות לצלוח את התקופה הקשה.
בתום המלחמה השיבה בוסהרט את כל הילדים היהודיים למשפחותיהם. בשנות ה-90 לחייה, המשיכה אלידה בוסהרט לפעול כרב סרן בצבא הישע ואף שמרה על קשר עם רבים מהילדים שהצילה מתקופת המלחמה.
 ב-25 בינואר 2004, הכיר יד ושם באלידה מרגרטה בוסהרט כחסידת אומות העולם.
במכתבן לוועדת יד ושם בבקשה להענקת תואר כבוד לאלידה בוסהרט, טענו האחיות טרהורסט כי: ״על אף שמשאביה של בוסהרט היו מוגבלים, אנחנו זוכרות היטב את תחושת החום והביטחון שהעניקה לנו אלידה במהלך התקופה הזו. המייג׳ור, בשבילנו, היא כמו אמא, ועד היום היא מכנה אותנו ״ילדיי״. אנו חייבים את חיינו, חיי ילדינו וחיי נכדינו למייג׳ור בוסהרט.״ עדויות מניצולים
עדות זו מאת הנדרינה טרהורסט (21 אוגוסט 1927), אחת מאחיות טרהורסט שניצלה על ידי אלידה בוסהרט, נכתבה ב-5 ביולי 2005:
״בשל הנסיבות בבית, יחד עם אמי ההרה, אני, ושתי אחיותיי הגענו לבית הילדים של צבא הישע שברפנבורג, שם הכרנו את מייג׳ור בוסהרט. עם הולדת אחותי, רוז (1941), נאלצה אמי לעזוב את בית הילדים, בשל העובדה שהיה זה בית לילדים בלבד. לאחר שהגרמנים השתלטו על הבית, עברנו יחד עם עוד כמה ילדים לדה רסדסטראט, אמסטרדם. לאחר פיצוץ שאירע בקרבת בית המפלט שלנו נאלצנו שוב לברוח. במשך יממה התחבאנו במרתף תחנת הרכבת. לאחר מכן, ברחנו לשטח עם אוהלים בהילברסם…המשכנו לבית נוסף שבבוסום. לרוב, המייג׳ור הייתה עסוקה בנסיעות לגיוס מזון וכספים. במבט לאחור, הבנתי מה רבה הייתה הצלחתה במשימות אלו. לקראת סוף המלחמה, הבית בבוסום נכבש גם הוא על ידי הגרמנים. בעקבות זאת, ברחנו שוב (עם כמה שיותר בגדים שיכולנו לשאת על גופנו), ופוזרנו בין כמה כתובות שונות…תקופה זו הייתה עבורי מבלבלת מאד, מכיוון שהיינו במספר מקומות ולא היינו ביחד. למרות זאת, שמרנו על קשר רציף עם המייג׳ור… המייג׳ור עבורי, מייצגת חום וביטחון. גם בזמן המלחמה, וגם עכשיו. אני רואה אותה מדי יום, הקשר בינינו חזק, וזה דבר מאד משמעותי בשבילי. למרות גילה המופלג של בוסהרט, היא תמיד מתעניינת בילדיי ובנכדיי.״

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…