העיירה הורדוק ליד מולודצ'נה באזור
ווילנה בפולניה, העיירה מוקפת ביערות עבותים, לא הרחק מגבול רוסיה והנהר קרוב לביתי.
שם גרתי עם הוריי, ארבעה אחיי ואחותי הקטנה, ילדותי הייתה מלאת אושר ופינוקים
במשפחה אוהבת וכובדת, קיבלתי חינוך מסורתי, ציוני וחם. אבי יוסף ז"ל היה
מזוהה עם התנועה הציונית בכל נפשו ומאודו. נולדתי אחרי שלושת אחיי, אליהו, רפאל ומיכאל. הייתה זו שנת 1924 ואני נולדתי
בחורף, בחודש דצמבר בנר השמיני של חג החנוכה. פינקו אותי מאוד, באהבה רבה שכן
הייתי הבת הראשונה אחרי שלושה אחרים בנים והשמחה הייתה גדולה.
הרוסים כבשו את פולין ואת בלרוס בה גרה
משפחתי, משפחת ליצקי. בבית שרר פחד גדול כי אבא היה ציוני, מורה לעברית, שהייתה שפה שנואה על הרוסים והיה איסור גדול
להשתמש בה, הופסקה שליחה וקבלה של דברי דואר וכך נותר הקשר עם אחי רפאל ובני
המשפחה שנמצאה בחו"ל ) קרובים באמריקה, קנדה ואוסטרליה ( כמו כן היה איסור על
מסחר פרטי. כל החנויות עברו לידי הממשלה הרוסית ללא תשלום והמצב השתנה לרעה.
בקושי
יכולנו לקנות מצרכים חיוניים בכסף והצטרכנו להתרגל לתנאים החדשים. כמה מהמשפחות
העשירות נשלחו לסיביר ואחדים עזבו את העיירה בשל הפחד, אני ואחיי, שאול ורישה התחלנו
ללמוד רוסית בבית הספר בבקרים ואחיי הגדולים מיכאל ואליהו למדו בערבים. הממשל היה רוסי אנטי-ציוני שפגע בכל מי
ש"לבש" סממן יהודי, ואת הספרים בשפה העברית שהיו ברשותנו החבאנו בבור עמוק
ברפת שאבא ואחיי חפרו ואימא עטפה בשקים ומעליהם חתיכות פח ושם בדפנות הבור כדי
שהספרים לא יירקבו.
המשפחה סבלה ממאסר בית, המשפחה הציונית
שלי לא יכלה לחיות בחופשיות, הזכויות שלנו נרמסו על ידי הרוסים ואפילו בבית הכנסת
אבי וכל שאר הקהילה לא ביקרו בשל הפחד. למזלנו במזווה שלנו אגרנו מלאי כי מצרכים
בסיסיים לא היו בנמצא בכלל.
פלישת הגרמנים להורודוק
פגיעה בקומוניסטים וביהודים ביום אחד השמיים
קדרו, עלטה שלטה פתאום כשנודע שהגרמנים פלשו לפולניה ובדרכם אלינו, באותו יום קיץ
מלא מכוניות וחיילים עם נשק משחית, טנקים ואווירונים הם הגיעו להורודוק. אנחנו
התחבאנו בבית כל הזמן, אסור היה לצאת והיו פקודות שונות ומשונות ליהודים:
"ליהודים אסור לדרוך ולטייל במדרכה, רק באמצע הכביש", "כל יהודי
צריך לענוד טלאי צהוב מקדימה ומאחורה".
הגרמנים סגרו את הבארות בכל החצרות ושמו
עליהם צלבי קרס גדולים שעליהם חרוט "ליהודים גישה אסורה",
פולניה
הייתה ארץ שמלאה במים, רוויה גשמים ועם זאת אסור היה לנו לשתות, אסור היה להתרחץ,
זכור לי שיהודי אחד מהקהילה שלנו רץ כדי לסגור את המכסה של הבארות בכל הבתים
ואנחנו ביקשנו מאלוהים את המוות כדי שלא נצטרך להמשיך לסבול כך. היהודים בחרו לפי
בקשת הגרמנים אנשים "מיוחדים" כדי לשרת את הגרמנים שבאו במגע עם הקהילה שלנו
ולמלא את פקודותיהם או כפי שהיו ידועים בשם "היודנראט" שבראשם עמדו
אפרים רצקין ושמריהו וקרמן.
מהיום הראשון היו דרישות גדולות ורבות מהגרמנים, הם
ביקשו כסף רב שלא היה לבני העיירה, אנשים טובים ומסורים עזרו רבות לקהילה ואבא שלי
הבין את הסכנה הגדולה שאורבת לנו. השפה הגרמנית הייתה שגורה בפיו של אבי אך אימי
לא רצתה שיתבלט ולא יעבוד בקהילה, הגרמנים רצו שאבא יהיה מתרגם עבורם מיידיש
לגרמנית כדי שנבין את הדרישות אבל אימא מסרה להם שהוא מאוד חולה ולבסוף נלקח מתרגם
מעיירה אחרת.
סבלנו רבות והיינו אפופי פחד כי שמענו שכל העיירות הקטנות סביבנו כבר
חוסלו ורק בודדים הגיעו אלינו לחפש מקלט כי עוד לא היה גטו, באותם הימים רדפו אחר
קומוניסטים בקהילה היהודית ורצחו אותם )על סמך הלשנות הפולנים(. הדרישות של
הגרמנים מהיודנראט היו לאסוף סכומי כסף קטנים מאיתנו תחילה ואחר-כך סכומים גדולים
שלא יכולנו לעמוד בהם, הקהילה הייתה מתארגנת לדווח כמה כסף יש לכל משפחה וכל אחד
נשבע לומר את האמת לגבי נכסיו על התנ"ך ועל נרות. יהודי העיירה איבדו את הכוח
והאמונה והפחד גבר, גן העדן של השקט נגמר, לא ניתן היה להשיג שום מוצרי מזון
וקניות, כל החנויות ליהודים- אף גוי לא מכר ליהודים מוצרים, אסור היה להדליק אור
בלילה בבתים או ביום באמתלת המלחמה, אסור היה לצאת מהבית לחצר, אסור ללכת למדרכה-
הכול נחסם עבורנו והגרמנים החשיבו את זה כ"הכנה לגטו" וכך הוא הוקם.
המעבר לגטו
הגטו הוקם במהירות גדולה, הקימו אותו
מחצי רחוב בעיירה מתוך שלושה רחובות שהיו קיימים, הרחוב נקרא "רקון"
וחצי אחר של הרחוב שימש כשוק, הרבה גרמנים עם נשק משחית הקיפו את העיירה מפנים
ומבחוץ והייתה פקודה: "משפחות מלאות חייבות לעבור למקום אחר שנדרש מהם ואנחנו
עברנו מביתנו הגדול עם שמונה חדרים לבית של שני חדרים וחצי, היה צפוף מאוד, בחדר
הגדול היה רק מקום למזרנים ולא לריהוט אחר, היינו משפחה עם חמישה ילדים ודודים ולא
הייתה ברירה אחרת מלבד להסתדר עם הקשיים הללו.
מהבית הישן העברנו מעט בגדים וכל בן
משפחה העביר רק פעם אחת פריטים נחוצים ביותר. אבא אמר לי לגשת לגרמני ששמר בפינה
זו ולנסות ולבקש שוב להביא משהו מהבית, הגרמני הרשה לי אך לא לזמן רב וחזרנו עם
עוד מצרכים חיוניים אבל בגדול היה לנו מחסור בכל דבר ושאר הרכוש כגון: כלי אוכל,
ריהוט רב, ספרים, מלאי האוכל שהיה במרתף )חומרי גלם, ירקות ופירות, דבש, יין
וריבות מעשה ידי הוריי( שנשאר בבית הגדול לא הועבר לגטו,
הקציבו
לנו רק שעה לארוז ולכן לקחנו רק מזרנים, כמה שמיכות, מעט פיג'מות, נעליים, גרביים
ומה שהספקנו במהירות לא ריאלית.
לזחול
מתחת לגדר הגטו על מנת לשאוב מים
בגטו לא היו מים עקב האיסור לגשת לבארות
אז תחת סכנה רבה הייתי חומקת לשאוב מים מהנהר וזוחלת מתחת לגדר עם שני דליים
חצויים, אבי חילק ספל מים מהמים ששאבתי לכל אחד ביום, כדי להשיג אוכל הייתי זוחלת
תחת הגדר, שוחה בנהר ויוצאת לכפר הבלרוסי "בלבוה" כדי להחליף בגדים
באוכל, לחם, מעט ירקות,
גבינה, ביצים קשות, תפוחי אדמה מבושלים ולא מבושלים. העוזרת הגויה שהייתה בביתנו
19 שנים שאלה על המצב שלנו והציעה מצרכים אך לא יכולתי לקחת הרבה כי שחיתי את הדרך
בחזרה. היה סיפור שזקני העיירה )וסבתא חנה-שרה ז"ל( סיפרו ; "בעבר היה
נזיר בקראקוב שהתגייר בשם "גרף פוטוצקי" שברח לעיירת הורודוק שם מצא
מקלט ובירך את אנשי העיירה שביום קשה שיגיע, יקל עליהם הסבל. באותו הזמן סנדלר
יהודי אחד הלשין עליו לפולנים ועליו התנבאה הקללה שגרמה לסבל של משפחתו" ומפה
נולדה האמונה בקרב הזקנים שבשל כך הורודוק עוד שרדה עד אחרונת העיירות בסביבה.
השהייה בגטו נמשכה כתקופה של שנה בתנאים מחפירים, סבלנו מחלות שהתפשטו בגטו והיה
מחסור באוכל, תנאי ההיגיינה היו נמוכים, קור איום שהציק מאוד כי לא היו לנו עצים
להסקה וישבנו בחושך. משפחה שלמה שהייתה בעלת הבית בגטו איתנו, אישה ושני ילדים, מתה
מהקור, המוות ריחף מעל כולם ועד היום אני זוכרת כל אחד מהימים הקשים הללו.
חיסול הגטו:
לאחר שנה כיתרו את הגטו, היו שמועות
שעיירות שלמות חוסלו והיה פחד שיהיה זה גורל גטו הורודוק , וכך היה. ביום בהיר אחד
בקיץ, באשמורת הראשונה, שמעה אימי דבורה שאהבה עד מאוד את ילדיה, שירה גרמנית
קרובה לחלון וראתה דרך החלון השבור גרמנים אוחזים את הרובים דרוכים ושרים על
"דם יהודי שפורץ וזורם". השיר ששרו סופר על ידי פליטים מעיירות נוספות
שגם הגיעו לגטו " ווען אידיש בלוט שפריץ, דאן זיינען מיר צופי דען און
גליקלעכן" )כשדם יהודי נשפך, היינו מאושרים( השמועה עברה בגויי כפרי הסביבה
ליהודי הגטו ששוחחו עימם כשהגויים היו שיכורים ואז נפלטה להם השמועה שחופרים עבור
היהודים בורות מוות. החמשיר ביידיש ששרו על הגויים: " שיכער איז דרגוי, שיכער
איזר, טריקן דארפויילאר איזא גוי " ובעברית: "הגוי הוא שיכור כי הוא חי
בלשתות ולכן הוא גוי". אימי הבינה שזה הסוף ואבא שאמר שהסכנה כבר מתקרבת מאוד
אלינו וחיכה לנס, התפלל.
אימא צעקה לכולנו להתעורר ולהיות מוכנים לבוא הגרמנים,
היא הוציאה מטבעות ונתנה לכל אחד מטבע ואמר לי לברוח לבית שלנו מחוץ לגטו ומשם
לרדת לנהר. מילותיה של אימא עודן מהדהדות בראשי:
" אולי יש עולם שלא רוצחים יהודים, בירושלים יש
לנו קרובים ויש לך אח בפלשתינה, הישמרי ילדתי". אז ברחתי מהגטו, לבית הישן שלנו כדי לראות מה מתרחש, עברתי תחת
הגדרות וחציתי את הנהר עד שהגעתי לחצר הבית האחורית, דרך חבלים שהיו קשורים לסוכה
המשפחתית טיפסתי לאשנב של עליית הגג. בעליית הגג היה ארון מזכוכית שם היו המוצרים
שהמשפחה שמרה לפסח. ראיתי בחוץ איך מובילים משאיות גדולות עם ילדים, היו צעקות
ובכי מרורים, משאיות עם צעירים ולבסוף משאית עם מבוגרים, החלטתי שאני לא צריכה
להסתכל על המראות הנוראים, לשמוע את הבכי והצעקות, נשכבתי הצידה והבנתי ביני לבין
עצמי שהם מובלים לגיא ההרגה .
הבריחה לנהר
נשארתי בבית, פחדתי שמא מישהו יראה אותי
ונשארתי רק בעליית הגג, עם רדת הערב נעשה
חשוך ושמעתי את דיבוריי הגויים שהיו שיכורים, הם קיללו ושמעתי אותם אומרים
"גמרנו איתם". ירדתי באפיסת כוחות למטה, החזקתי בחבל של הסוכה והגעתי
לנהר, חשבתי לגמור את החיים ולטבוע כי את כולם רוצחים אך זכרתי במילים של אימא
שהדהדו באוזניי: " תברחי דרך הנהר, אולי יש מקום בו לא רוצחים יהודים".
נבהלתי מרשרוש של משהו שהיה בנהר, קפצתי למים, שחיתי ולא פעם הצמה שלי נתפסה בצמחי
המים בלי יכולת להיפטר מהם, שחיתי לאורך כל העיירה עד הגשר ושם זכרתי שהיה המקום
בו הנשים רחצו לחוד מגברים ואז רציתי לעלות על הגשר.
פתאום שמעתי בגרמנית מישהו צועק לי
"האלט" (בגרמנית-עצרי) ועמד עם רובה מתוח, ואז אמר לי "קום
היר" (בואי אליי) והצביע על האוטו, בדרך הוא שאל לגילי
ושיקרתי, אמרתי לו שאני בת 20 כשלמעשה הייתי רק בת 16 .
ליד האוטו פתאום הגיע עוד גרמני, אחד החזיק
לי ביד ימין והשני ביד שמאל וזרקו אותי לאוטו כמו שזורקים תפוחי אדמה, באוטו שכבו
כ- 30 או 40 צעירים וצעירות שנאספו ע"י הגרמנים מהבריחה מהגטו. כולם התרחקו
ממני כי הייתי רטובה ואחת אמרה לי: " אני מכירה אותך, את שיינה, אל תפחדי ואל תבכי, לוקחים אותנו למחנה קרסנה,
לעבודה". היא הרגיעה אותי והפחד לרגע מש ממני עם תקווה לחיים, שכבתי ונרדמתי באוטו עד שהתחילו לצעוק
"האלט האלט" כדי שנצא מהאוטו, נפתח שער גדול ונכנסו למחנה קרסנה ליד ווילנה.
המחנה קרסנה
היה בפנים שילוט ממוספר שהורה על פי
מספרים שהתחלפו להיכנס לחדרים בתוך בניין המחנה, אני נכנסתי לחדר מספר שמונה אל
ספר שהוריד את שערותיי וריסס אותי ב- T.D.D נגד
כינים ומחלות. אחר כך עברנו לבניין מספר 19 שם עמדה פולנייה שאמרה לי שלום (כנראה
הייתה קאפו שהייתה אחראית על הבגדים).
דיברתי איתה בפולנית ואמרתי לה שאני
אוהבת את פולניה ואת הסופר אדם מיצקביץ'. היא שאלה אותי אם אני מכירה שירים שלו
ואני עניתי שאני יכולה לדקלם לה את שיריו.
השיר
שדקלמתי היה:
"זקן וזקנה שגרו בבית קטן ישן כמותם, היא משתעלת והיא חלשה, והוא יותר חלש ממנה, אבל הייתה אהבה גדולה ביניהם, פתאום, מישהו דופק בדלת. אז הוא צועק עליה, לכי תפתחי את הדלת, והיא ענתה: לך אתה, אך איך שהתחילו לריב, רצו לזרוק את הבית ואת
החיים".
הקאפו עמדה והתרגשה ואמרתי לי לבחור בגדים
חמים שיהיו טובים עליי כי עוד מעט חורף, לקחתי שמלה ארוכה, חמה מצמר וביקשתי
תחתונים ומטפחת, רציתי גם גרביים ונעליים רק לא היו אז התהלכתי יחפה. החדר הבא היה
חדר מספר 28 ,חדר שינה עם דרגשים מעץ, בשלוש קומות בכל החדר שמיועד רק לבנות,
המזרן והכר היו עשויים מחתיכת בד והיינו צריכים למלא אותם בתבן שהיו בערימה בפינה.
פתאום בזמן שעמדתי, ראיתי את אחותי רישה, שלא ראיתי מאז הבריחה לגטו, היא עמדה ובכתה
ושאלה: "איפה אימא? איפה אבא ? " השתקתי אותה ואמרתי לה שאסור לבכות כי
הגרמנים ייקחו אותנו.
אחותי הייתה בלי שערות ועירומה, ביחד
הלכנו לבקש רשות לקבל בגדים עבורה. רישה קיבלה את הבגדים ברצון ואמרה שהיא יפה
ונראית הרבה יותר צעירה ממני ואני הסברתי לה שזה בגלל שהיא לא למדה ורק עבדה עם
סבתא בגינה. נתתי לה את הנעליים שלי אפילו שמידת הנעליים שלה הייתה יותר גדולה
משלי ודאגתי שהבגדים שנתנו לה יהיו חמים ומותאמים לחורף, ביחד נכנסנו לחדר שלנו,
למיטה אחת אבל שמחתי שסוף סוף יש לי עם מי לדבר ולהיזכר בבית ובחיים הטובים שהיו
לנו ובגלל שהיא לא חדלה מלבכות על אימא ואבא בקושי רב הצלחתי לשמור עליה שמא
הגרמנים יראו ויענישו אותנו.
היה לי קשה עם זה שרק פעם ביום קיבלנו
אוכל, אחותי לקחה את פרוסת הלחם היחידה שקיבלתי וסירבה לאכול את הבשר שנתנו כי הוא
היה בשר סוס אבל לפחות היא החלה להתרגל לאיטה לחיים החדשים במחנה, היא הייתה זוחלת
מתחת לדרגשי המיטה ומביאה לי ביס ממה שהצליחה למצוא ולגנוב. כל יום יצאנו לעבודה
עם מריצות בהן אספנו חול ופיזרנו אותו על פסי הרכבת.
האחים מיכאל ואליהו מצליחים לשלוח חבילה
ליפה במחנה העבודה
פעם אחת בחורף הקר קראו לי למשטרה של
המחנה, היו שם שני שוטרים פולנים ואחד מהם הסביר לי שהוא מכיר את אחי אליהו, אני
רעדתי מפחד כי לא ידעתי מה יקרה לי כעת. הוא הסביר לי שאחי נמצא רחוק מכאן ושלח לי
חבילת מתנה, הוא אמר לי לפתוח אותה אך לא לספר לאף אחד כי זה יהיה מסוכן לי ולו,
כשהגעתי לחדר, פתחתי את המתנה ובה היו ארבע חתיכות לחם, גבינה לבנה וקצת דבש. כולם
סביבי היו סקרנים לגלות מה היה ואמרתי להן לא לדבר על זה עם אף אחד, סכין לא הייתה
לנו אז אחת מהחדר לקחה חתיכת פח וחתכה את הלחם לאחד עשר חלקים, את הגבינה הקשה היא
הצליחה לחלק לכולם ואת הדבש כל אחת ליקקה קצת. ראיתי חיוך על פניהן של כל הבנות
בחדר ואמרנו בינינו שהחבילה הזו נועדה להאריך את החיים.
בחבילה מצאתי דבר יקר שלא אשכח מאליהו
וממיכאל אחיי, מכתב בעברית: "אחיותיי
היקרות, אני רק חושב איך
להוציא אתכן מכאן בהזדמנות הראשונה שתהיה לי ולמיכאל, אנא שמרו בסוד, תקרעי את
המכתבים, תבלעי את הנייר שלא
יגלו הרוצחים ולהתראות בקרוב"
עשינו כמו שנאמר לנו והשמדנו את הנייר,
במחנה חשתי את הקור הכי האיום שהרגשתי בחיי, קיבלתי מאחותי הרבה שאלות והערות לגבי
הימצאותנו ולא יכולתי לעזור, נישקתי וחיבקתי אותה כמה שרק יכולתי. חזרנו מהעבודה
מספר פעמים מהגשם רטובות ולא היה איך לייבש ואיך להחליף בגדים, זה לא היה הבית
והתרגלנו לרע, ראיתי שם דברים איומים מפגיעת הגרמנים בתוך אנשי המחנה. אחד מהמחנה
לקח בקופסה אוכל מפח קצת שלג שיוכל להמיס למים, וחלמנו שאולי הגיע הזמן שבו נוכל לברוח.
הבריחה מהמחנה
היה
זה ערב הסילבסטר, היה לי מזל ששכבתי בקומה השלישית של הדרגשים כיוון שהייתי הצעירה
מבין כולם, שכבתי בקירוב לחלון שהיה שבור וללא זכוכית, בזכות כך יכולתי לשמוע,
לראות ולעקוב אחרי הגרמנים ותוכניותיהם כמה שיכולתי.
ביום הראשון של החג שמעתי שהגרמנים רוצים
לצאת לכפר כדי לחגוג עם בנות שהפולנים הזמינו, שמתי עין על מנעול השער של המחנה
שבלחיצה כפתור נפתח ונסגר, כשהמנעול היה מוארך זה סימן שהשער היה פתוח, כשראיתי את
המנעול המוארך חשבתי בלילה שהגיע הזמן לברוח, כי גם שומרי המגדל עזבו.
רישה הורידה לי את הטלאי הצהוב מאחורה
ואני הורדתי את שלה, הלכנו מהמחנה ואיש לא עצר בעדנו. ידעתי שבורות ההריגה מוכנים
ליהודים שיירצחו ואני פחדתי מהעינויים האדירים שמצפים לי, אזרתי אומץ והלכנו ישר
בלי להסתכל לאחור, לרישה אמרתי שאנחנו הולכים לפגוש את אימא שמביאה לחם ) לא סיפרתי
לה את המצב האמיתי כיוון שלא הבינה אותו(.
הנדודים
הלכנו ימינה לפי דבריו של אבי, ברחנו
מהמוות הקשה שחיכה לנו, לא ידענו מה מצפה לנו ולאן אנחנו הולכות, אחותי שאלה כל הדרך
"איפה הלחם? ואיפה אימא? " היא הייתה כל כך רעבה, עודדתי אותה שתתאזר
בסבלנות כי במחנה מחכה בור גדול ועמוק של הרוצחים, אחותי הצטערה וביקשה סליחה
והבטיחה שלא תצעק עליי יותר. פגישה עם גויה שנתנה
לסוסה מים בשוקת. בהמשך הדרך שהלכנו
בשלג הגבוה בלי לדעת לאן, שמעתי מרחוק סוס צוהל וראיתי שלמטה מישהי משקה את סוסה
במים, החלטתי עם אחותי לרדת
למטה, לראות את הסוס והאישה ויחד עם אחותי התגלשתי עם אחותי על השלג למטה ונעמדנו
לפני הגויה שלא הכרתיה. היא שאלה: "מי אתן? שטן" מאיפה הגעתן ? "
עניתי לה: "ברחנו ממחנה קרסנה ואנו מחפשות את המחר".
הגויה אמרה לנו
לחכות, היא הביאה שני ספלים עם חלב חם ולחם שבקושי יכולתי לאכול עוד עד הסוף,
הגויה שאלה מהיכן אנו וגיליתי לה את האמת: "אני מהורודוק, ממשפחת ליצקי עם
הסבתא חנה-שרה", היא אמרה לי שתיכף הכירה אותי לפי אימא שלי וגילתה שאביה קנה
חליפה בחנות בדים של סבתי לחתונה ועד היום חייבים לנו כסף. היחס של הגויה היה חם
והיא גילתה לי ששני האחים שלי מסתובבים ומחפשים בשלג פסיעות של מי שברח מהמחנה כדי
שיחבור לפרטיזנים שלחמו נגד הנאצים, היא שלחה אותנו ישר ימינה ושיהיה אור בבית, שם
אולי אפגוש יהודיים מהעיירה, בלב חששתי שהיא הולכת להלשין לגרמנים והפחד היה גדול
ועטף אותי. למרות הפחד הרב, אחותי ואני עזרנו אחת לשנייה והגענו למעלה לפולנייה
בשם ונדה שהכירה את אליהו ומיכאל והיא סיפרה שבעלה נמצא איתם בפרטיזנים ושהיא בקשר
עם כל משפחתי כי קנינו אצלם עצי הסקה במשך כל השנה. ונדה הייתה עבורי במלאך
מהשמיים, היא עשתה לי עיסויים בגוף בעזרת שמן חזיר והרגשתי שהיא הצילה את רגליי
מהקיפאון בשלג, היא נתנה לנו מגפיים מצמר והשכיבה אותי במיטה שלה אבל אני ביקשתי
לישון רק במרתף כי עדיין פחדתי שהגרמנים יבואו ויחפשו אותנו.
6 שבועות הייתי אצלה, לימדתי אותה
פולנית, היא לא ידעה קרוא וכתוב ועם ילדיה הכנתי שיעורים, היא ובעלה לא ידעו כבר
מה להכין לי לאכול כדי שאני אחזור קצת לחיים הנורמאליים. אחותי רישה שלא הצטרכה
עזרה רבה כמוני כי במסע של הבריחה אני נתתי לה את מגפיי ודאגתי רק לה.
הפגישה עם אחיי הפרטיזנים
נשארנו עוד קצת אצל הגויה כדי שאבריא( במרתף שישנתי אצל ונדה שמו תנור ושמו מעליי
מעילים שמיכות ופתאום על הבוקר שמעתי ביידיש את קולם של מיכאל ואליהו צועק אליי:
" איך ברחת גיבורה שלנו? איך ברחת ממחנה רוצחים? " אחיי סיפרו לי שרצחו
את כולם במחנה קרסנה ורק בודדים צעירים הצליחו לברוח. "אתן ברחתם לפני
הרצח" אמרו לי ואני אמרתי להם" אתם הולכים עם נשר וכובעים על הראש ואתם
הורגים גרמנים- אנחנו הודות לכם ברחנו, שתהיה לנו משענת". היו לאחיי משימות
בפרטיזנים אז הם השאירו אותנו להמשיך ולגור אצל ונדה כדי שנתחזק, שם טיפלו בנו
באהבה ובמסירות. אני ורישה התחלנו לדבר רק בפולנית, ונדה חיבבה אותי ואת אחותי
וחשבה על מה תוכל לבשל לנו כדי שנוכל, הסברתי לה שאנחנו לא אוכלות חלב אחרי בשר,
קוראים לזה כשרות והיא צחקה.
החיים ביער
החלה
תבוסה של הגרמנים, שמענו יריות ומטוסים כל הזמן וידענו שהסוף של הגרמנים כנראה
מתקרב, חיינו ביער, אני ואחותי רישה ושרה, ארוסתו של מיכאל אחי, אני קפצתי לאגם
במטרה להתחבא והיינו בתוכו כארבעה אנשים ואחותי ברחה עם שרה למסתור קרוב ולבסוף
הצטרפה לקבוצת פרטיזנים כשהתחבאו באזור הימיני. היו טייסים גרמנים שטסו נמוך
והצליחו לאתר את הקבוצה היותר ימנית שכללה את רישה, רצחו אותה, את אחותי הקטנה!
באופן מזעזע ומחריד טייסי המטוסים הנמוכים רצחו את כל הקבוצה חסרת הישע וכאשר הם
עברו ליד האגם וצעקו" שטינק, שטינק" (מסריח) הבנתי שהם שינוי כיוון
והתרחקו, אני יצאתי מהאגם,
הרמתי ידיים והתחלתי לבכות. קבוצה של יהודים צעירים שעברו נלחצו לעזרתי, אחד הביא
לי מגבת, הביאו לי מטפחת לשיער ומיכאל הגיע מחוץ ליער וחזר אלינו. הגרמנים ברחו
באופן מסודר גם ליער ושם חיכתה להם הפתעה,
הפרטיזנים
חיכו וארבו להם והרגו אותם.
בשנת 1944 במתקפה לאורך כל החזית בבלרוס,
הכובש הנאצי החל לסגת והסתיימה המלחמה, יצאנו מהיער ותהינו לאן נלך? ואת מי נפגוש?
למה נשארנו בחיים? הרי איש לא מחכה לנו. אחי אליהו נשלח ע"י הרוסים לשרת בצבא
הסובייטי ואחי מיכאל המשיך לחזית במלחמה נגד הנאצים ונהרג, יחד עם ארוסתו שרה
המשכנו ללכת בלי לדעת לאן ורק בדרך שמענו שהולכים לוולוזי'ן.
בדרכנו יצאו גויים עם
גרזנים לעברנו ואמרנו להם שהגרמנים בתבוסה והפרטיזנים הורגים אותם ומיד הם שינו את
עורם והכניסו אותנו להתארח אצלם. פחדנו מאוד והלכנו לתחנת הרכבת ששם עבד יהודי
שהיה חבר של אחי מיכאל שנתן לנו כרטיסים כדי שניסע לפולין לעיר לודג', שמענו ששם
הייתה קהילה גדולה של פליטים מכל פולניה. גם שם נתקלנו באנטישמיות חזקה וכולם תהו
"מאיפה הם באים? ", מצאנו את הקהילה היהודית ושם נרשמנו לעלות לארץ
ישראל, נסענו לעיר קילץ' ופגשנו את קופולוביץ' חבר של אליהו שהיה בתנועת
בית"ר, הוא אמר לנו שיש תקווה שנעבור למקום אחר שיקרב אותנו לארץ ישראל
ובאותו הלילה ישנו שם בחדר עם שמונה אנשים ולמחרת בבוקר הגיע שליח מהקהילה ונתן
לנו כרטיסים לנסוע לאוסטריה. באוסטריה הרגשתי שהמצב השתנה לטובה, האוסטרים התייחסו
אלינו טוב וגרנו בבית רוטשילד שהיה ענקי, על הבית היה רשום
S.S וישר מחקנו כיתוב זה מהקירות.
שמונה חודשים היינו בבית הזה ואז היה קול
קורא לחיפוש מורים לעברית, היהודים לא שלטו טוב בשפה ואני ושרה שלמדנו בתרבות
וידענו יפה עברית התנדבנו ללמד את הפליטים עברית, היו שולחנות ארוכים עם כיסאות,
מחברות ועפרונות. הגיע יום אחד בוחן מהסוכנות היהודית ובחן אותנו, מתוך חמישים אנשים
שהתנדבו ללמד נבחרו ארבעה: אני ושרה, מוישה אברמוביץ ויששכר שלימים יהיה הבעל של
שרה. בבית רוטשילד נתקלתי בשש בנות שהתווכחו לאן כדי להן לנסוע, ניגשתי אליהן
ואמרתי: "המקום היחיד עבור היהודים הוא רק ארץ ישראל,
אין
מה לחזור לארצות בהן נמצאים משתפי פעולה של הגרמנים".
מאוסטריה ירדנו ברגל לעבר איטליה, אנשי
ההעפלה העבירו אותנו את הגבול לאיטליה.
1949 -העלייה לארץ ישראל
עלינו רק כאשר העלייה הייתה חוקית
באוניית "עצמאות", על אוניית אלטלנה לא עלינו ולמזלנו הרב כי בה נהרגו
15 אנשים מהמחנה שלנו, אך גם במסע שלנו באונייה הצרות רדפו אחריי, כמו שמוישה רדף
אחריי, אמרתי בהומור.
על האונייה היו תנאים קשים, נגמרו המים
לשתייה בשלב מסוים, מוישה היה צמא ואני כבר רציתי לראות את ארץ ישראל. כששאלו מי
רוצה לעזור התנדבתי לקלף תפוחי אדמה ואמרתי: " אני פליטה מפולנייה שעברתי את
כל הנדודים עד שהגעתי לכאן ובדרך לארץ ישראל ועכשיו אחרי כל הזוועות והסבל גם פה
אין מים, מה עוד אני צריכה לעבור?
היינו כשבוע בחיפה ועברנו תחקיר סודי,
שאלו אותי כמה זמן הייתי במחנה ואיך ברחתי, ריססו אותנו נגד מחלות והדודים אמרו לי
להגיד שאין לי קרובים ושאני מעדיפה להיות ברעננה היכן שיש מורה שיעזור לי.
ברעננה גרנו במעברה כמה חודשים עד
שהשיכון היה מוכן.
המידע הכלול בראיון הינו חלק מהספר
"ילדתי תשמרי" מאת יפה אברמוביץ
להלן קישור לראיון המצולם עם יפהנכתב על ידי איילת דיין, נכדתה של יפה אברמוביץ ירושלים , אפריל 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה