דלג לתוכן הראשי

צבי קלישר , בן 14 , הישרדות ותושייה בתקופת השואה בפולין




וורשה . לא היה מה לאכול בבית שלנו . אמי החליטה לשלוח אותי מחוץ לעיר למוסד פולני בשל חזותי הנוצרית .
ברגעי הפרידה אמרה  " תהיה חזק , אתה כבר לא ילד"  ואף פעם אל תגיד שאתה יהודי " . במוסד הפולני לא ידעו את זהותי היהודית. אמא טענה שהיא מצאה אותי רעב ברחוב , ולכן נותרה זהותי בסוד. המראה החיצוני שלי היה עד כדי כך מטעה שכאשר באו גרמנים  לחפש ילדים יהודים , הם קראו לי והביאו לי שוקולד. אחר כך צירפו אותי הגרמנים לנוער ההיטלראי על מנת לאמן אותנו להיות חיילים נאציים. הביאו לי תלבושת עם צלב קרס על השרוול  ולימודו אותנו לשיר נגד יהודים.  לאחר כמה זמן , לקחו את הנערים הבוגרים יותר לצבא הגרמני ואת הצעירים , ואותי ביניהם סילקו.
חזרתי לוורשה . הפולנים השתלטו על בית הורי והבנתי שהם נלקחו לגטו.
הגעתי לגטו וורשה וחיפשתי דרך להיכנס פנימה . בערב ראיתי חבורת ילדים יהודיים עם חבילות מתגנבים לתוך הגטו. רציתי להצטרף אליהם- הם חשבו שאני משוגע. ובכל זאת הצטרפתי אליהם . זחלתי איתם דרך תעלות הביוב ואז ראיתי את מראות הזוועה של הגטו : גוויות בכל מקום , שלדים מהלכים , עור ועצמות הצועקים "אני רעב" .
הצטרפתי לקבוצתת ילדים שגונבים אוכל מאיכרים בסביבה ומגניבים לגטו.
 לאחר תקופה נודע לנאצים על כך והם סגרו את התעלות ושמו שמירה חזקה. נכלאתי בתוך הגטו . לאט לאט נהפכתי גם אני לשלד. רציתי למות . קינאתי באלה שמתו כבר.
היו אנשים ששילמו לגרמנים כדי שיהרגו אותם. אבל לי לא היה כסף.
טיפסתי על החומה בלילה , בידיעה שהם יהרגו אותי , לפחות לא אצטרך לשלם על הכדור. לא פחדתי מהמוות.
הם ירו בי אבל לא פגעו .
קפצתי לצד השני , זה היה אזור פולני. פחדתי להיכנס שהרי הייתי שלד . כיסתי את הפנים עם הסמרטוטים כדי שלא יזהו אותי כפליט מהגטו .
מצאתי מרתף מטונף ונשארתי לגור בו.
בבקרים הייתי הולך לתחנת הרכבת וגונב חבילות מהנוסעים שנרדמו. בפנים היה אוכל ועוד כל מיני דברים שיכולתי למכור לפולנים.
פעם גנבתי חבילה קטנה מקצין נאצי בתחנת הרכבת . החבילה הכילה מספר שעוני זהב, כנראה שנגזלו מיהודים.
הביאו לי מחיר גבוה עבור זה וככה קיימתי את עצמי.
במרתף סבלתי מכינים. כל הגב שלי היה מכוסה דם וזה הופיע על גב החולצה. אז הייתי מוריד בגדים נקיים מחבלי הכביסה ושם את שלי במקום . 
לקח כמה חודשים עד שקיבלתי פנים נורמליים . בזמנים האלו כבר לא חשבתי כמו ילד. מילותיה של אמי הדהדו כל הזמן בראשי "תהיה חזק , אתה כבר לא ילד" .
עזבתי את וורשה וחיפשתי מחסה ועבודה בכפרים פולנים בסביבה. הצעתי את שירותי כרועה צאן. 
מצאתי מקום אצל משפחה גרמנית שגרו בפולין . הם נתנו לי 40 פרות לשמור עליהם . הם התייחסו אלי בצורה נוראית . הם לא ידעו שאני יהודי. חשבו שאני פולני . לא סיפרתי להם.  מאז אני יודע גרמנית , שפה שלמדתי  משמיעה בלבד.
ישנתי ביחד עם הפרות והחזירים ואוכל קיבלתי רק משאריות שנשארו ברצפה.
ערב אחד הגיע מכתב עם בשורה רעה למשפחה הגרמנית . שני הבנים נהרגו בחזית. כתגובה לידיעה שאל האב את אשתו בגרמנית ( הוא לא ידע שאני מבין) מה דעתה אם הוא יהרוג את "החזיר הפולני" . כלומר, אותי . היא הסכימה ואני הבנתי שהגיע הזמן לברוח. 
לפני שברחתי גנבתי מהם בשר , אוכל וכל מיני דברים .
נקלטתי אצל איכר פולני אחר שביתו היה המפקדה החשאית של הפרטיזנים והמחתרת.   ידעתי שהם פרטיזנים והם ביקשו ממני לעזור להם .
התבקשתי לחתוך חוטי חשמל וטלפון כדי לשבש את פעולת הנאצים . לא פחדתי למות.
תפסו אותי  ונלקחתי לגסטפו.
שאלו אותי אם אני מדבר גרמנית ואמרתי לא. הביאו מתורגמן. הנאצי אמר " תגיד לו שיוביל אותנו למפקדה של המחתרת, ואחר כך נירה בו".  המתורגמן תירגם " "ואז תהיה חופשי " .
אמרתי  שאני לא יודע .
עינו אותי והיכו אותי מכות רצח. אבל לא הסגרתי את המחתרת . לבסוף הקימו אותי , כולי ספוג דם , בקושי עומד על רגלי , ושיחררו אותי במטרה לעקוב אחרי ולתפוס את המחתרת.
כשיצאתי ראתה אותי אשה מבוגרת , ריחמה עלי וניסתה לעזור לי. הגרמנים תפסו אותה – חשבו שהיא שייכת לפרטיזנים. ברגע שתפסו אותה אז ברחתי במהירות וחזרתי למחתרת. כבר אף אחד לא עקב אחרי. ניקו אותי וטיפלו בי . לקח כמה חודשים עד שבאו הרוסים והמלחמה נגמרה.
בסוף המלחמה לקחו לבית חולים רוסי  להמשך טיפול ושם השתקמתי.
נסעתי למחנה פליטים בגרמניה ואחר כך עלינו על אוניית המעפילים בן-הכט.
האנגלים עצרו אותנו קרוב לארץ-ישראל ונשלחנו לקפריסין .
בישראל התגייסתי לגדוד קרבי של צה"ל והייתי חבלן המתמחה בפירוק והרכבת מוקשים.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…