דלג לתוכן הראשי

צבי קלישר , בן 14 , הישרדות ותושייה בתקופת השואה בפולין




וורשה . לא היה מה לאכול בבית שלנו . אמי החליטה לשלוח אותי מחוץ לעיר למוסד פולני בשל חזותי הנוצרית .
ברגעי הפרידה אמרה  " תהיה חזק , אתה כבר לא ילד"  ואף פעם אל תגיד שאתה יהודי " . במוסד הפולני לא ידעו את זהותי היהודית. אמא טענה שהיא מצאה אותי רעב ברחוב , ולכן נותרה זהותי בסוד. המראה החיצוני שלי היה עד כדי כך מטעה שכאשר באו גרמנים  לחפש ילדים יהודים , הם קראו לי והביאו לי שוקולד. אחר כך צירפו אותי הגרמנים לנוער ההיטלראי על מנת לאמן אותנו להיות חיילים נאציים. הביאו לי תלבושת עם צלב קרס על השרוול  ולימודו אותנו לשיר נגד יהודים.  לאחר כמה זמן , לקחו את הנערים הבוגרים יותר לצבא הגרמני ואת הצעירים , ואותי ביניהם סילקו.
חזרתי לוורשה . הפולנים השתלטו על בית הורי והבנתי שהם נלקחו לגטו.
הגעתי לגטו וורשה וחיפשתי דרך להיכנס פנימה . בערב ראיתי חבורת ילדים יהודיים עם חבילות מתגנבים לתוך הגטו. רציתי להצטרף אליהם- הם חשבו שאני משוגע. ובכל זאת הצטרפתי אליהם . זחלתי איתם דרך תעלות הביוב ואז ראיתי את מראות הזוועה של הגטו : גוויות בכל מקום , שלדים מהלכים , עור ועצמות הצועקים "אני רעב" .
הצטרפתי לקבוצתת ילדים שגונבים אוכל מאיכרים בסביבה ומגניבים לגטו.
 לאחר תקופה נודע לנאצים על כך והם סגרו את התעלות ושמו שמירה חזקה. נכלאתי בתוך הגטו . לאט לאט נהפכתי גם אני לשלד. רציתי למות . קינאתי באלה שמתו כבר.
היו אנשים ששילמו לגרמנים כדי שיהרגו אותם. אבל לי לא היה כסף.
טיפסתי על החומה בלילה , בידיעה שהם יהרגו אותי , לפחות לא אצטרך לשלם על הכדור. לא פחדתי מהמוות.
הם ירו בי אבל לא פגעו .
קפצתי לצד השני , זה היה אזור פולני. פחדתי להיכנס שהרי הייתי שלד . כיסתי את הפנים עם הסמרטוטים כדי שלא יזהו אותי כפליט מהגטו .
מצאתי מרתף מטונף ונשארתי לגור בו.
בבקרים הייתי הולך לתחנת הרכבת וגונב חבילות מהנוסעים שנרדמו. בפנים היה אוכל ועוד כל מיני דברים שיכולתי למכור לפולנים.
פעם גנבתי חבילה קטנה מקצין נאצי בתחנת הרכבת . החבילה הכילה מספר שעוני זהב, כנראה שנגזלו מיהודים.
הביאו לי מחיר גבוה עבור זה וככה קיימתי את עצמי.
במרתף סבלתי מכינים. כל הגב שלי היה מכוסה דם וזה הופיע על גב החולצה. אז הייתי מוריד בגדים נקיים מחבלי הכביסה ושם את שלי במקום . 
לקח כמה חודשים עד שקיבלתי פנים נורמליים . בזמנים האלו כבר לא חשבתי כמו ילד. מילותיה של אמי הדהדו כל הזמן בראשי "תהיה חזק , אתה כבר לא ילד" .
עזבתי את וורשה וחיפשתי מחסה ועבודה בכפרים פולנים בסביבה. הצעתי את שירותי כרועה צאן. 
מצאתי מקום אצל משפחה גרמנית שגרו בפולין . הם נתנו לי 40 פרות לשמור עליהם . הם התייחסו אלי בצורה נוראית . הם לא ידעו שאני יהודי. חשבו שאני פולני . לא סיפרתי להם.  מאז אני יודע גרמנית , שפה שלמדתי  משמיעה בלבד.
ישנתי ביחד עם הפרות והחזירים ואוכל קיבלתי רק משאריות שנשארו ברצפה.
ערב אחד הגיע מכתב עם בשורה רעה למשפחה הגרמנית . שני הבנים נהרגו בחזית. כתגובה לידיעה שאל האב את אשתו בגרמנית ( הוא לא ידע שאני מבין) מה דעתה אם הוא יהרוג את "החזיר הפולני" . כלומר, אותי . היא הסכימה ואני הבנתי שהגיע הזמן לברוח. 
לפני שברחתי גנבתי מהם בשר , אוכל וכל מיני דברים .
נקלטתי אצל איכר פולני אחר שביתו היה המפקדה החשאית של הפרטיזנים והמחתרת.   ידעתי שהם פרטיזנים והם ביקשו ממני לעזור להם .
התבקשתי לחתוך חוטי חשמל וטלפון כדי לשבש את פעולת הנאצים . לא פחדתי למות.
תפסו אותי  ונלקחתי לגסטפו.
שאלו אותי אם אני מדבר גרמנית ואמרתי לא. הביאו מתורגמן. הנאצי אמר " תגיד לו שיוביל אותנו למפקדה של המחתרת, ואחר כך נירה בו".  המתורגמן תירגם " "ואז תהיה חופשי " .
אמרתי  שאני לא יודע .
עינו אותי והיכו אותי מכות רצח. אבל לא הסגרתי את המחתרת . לבסוף הקימו אותי , כולי ספוג דם , בקושי עומד על רגלי , ושיחררו אותי במטרה לעקוב אחרי ולתפוס את המחתרת.
כשיצאתי ראתה אותי אשה מבוגרת , ריחמה עלי וניסתה לעזור לי. הגרמנים תפסו אותה – חשבו שהיא שייכת לפרטיזנים. ברגע שתפסו אותה אז ברחתי במהירות וחזרתי למחתרת. כבר אף אחד לא עקב אחרי. ניקו אותי וטיפלו בי . לקח כמה חודשים עד שבאו הרוסים והמלחמה נגמרה.
בסוף המלחמה לקחו לבית חולים רוסי  להמשך טיפול ושם השתקמתי.
נסעתי למחנה פליטים בגרמניה ואחר כך עלינו על אוניית המעפילים בן-הכט.
האנגלים עצרו אותנו קרוב לארץ-ישראל ונשלחנו לקפריסין .
בישראל התגייסתי לגדוד קרבי של צה"ל והייתי חבלן המתמחה בפירוק והרכבת מוקשים.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…