לאה ניר-גולדפדר, ילידת אמסטרדם
(AMSTERDAM), בשנת 1938.
בת להורים יוצאי פולין, שנרדפו כסוציאליסטים והיגרו להולנד ב-1932. ב-1942 הועברה ע"י המחתרת למשפחה נוצריה בכפר DEIL במרכז הולנד. בניירות הרשמיים היתה רשומה כבתם, ולכן חייה היו כשל ילדה הולנדית רגילה. באפריל 1946 הופיע בן דודה מהבריגדה, כדי לקחתה - נוהל מאבק בין המשפחה והמוסדות בארץ לבין הועדה הממלכתית, שהוקמה לטיפול בילדים שהוסתרו בהולנד - שסברה שעליה להשאר שם, לאחר שהוריה לא שבו. משפחה יהודית שעמדה לעלות, קיבלה עליה אפוטרופסות ועמם הגיעה לארץ ב-1946. ולאחר זמן מה עברה למשפחה מאמצת במושב צופית.
קודם
כל ניצלו בין 4,000 ל- 6000 ילדים. הם ניצלו על ידי כך שהמחתרות ההולנדיות ב- 1942
שבחלקן היו אנשים יהודים, הציעו למשפחות יהודיות בצורה מאורגנת ומסודרת, להוציא את
הילדים מהבית ולמסור אותם למחתרות שתעברנה אותם למחבוא. זאת אומרת זה לא כמו
שאנחנו קוראים סיפורים מסמרים, שזורקים ילד מהרכבת וכדומה - כאן זה פשוט היה מסודר
ומאורגן ורשום...
ש.
רגע, לפני שאנחנו מגיעים למה שידעת אחרי, אני רוצה לנסות להגיע אתך למה שאת זוכרת
מזיכרון שלך. אני מבינה שעד 42' אין לך זיכרונות מוקדמים? את זוכרת את המעבר
למשפחה הנוצרית?
ת.
כן, אני זוכרת מעבר קשה, מעבר מאוד מאוד - המעבר היה קשה מאוד כי אני פשוט בכיתי
הרבה מאוד, ואני לא יכולתי, אני לא ראיתי את התמונה כמו היום, אבל אני באתי לאנשים
חדשים, ולסביבה אחרת, וכמו כל ילד שלוקחים אותו מהוריו אז קשה לו ומר לו והוא בוכה...
ש.
לאן הגעת?
ת.
קודם כל אני הגעתי למשפחת ון הונק. משפחה שגרה בכפר דייל, שהוא כפר באמצע הולנד,
שהיו לה שלושה בנים והם ניהלו טחנת קמח. והם דיברו שפה, היום אני אומרת דיאלקט,
אבל הם דיברו הולנדית שאני בכלל לא הבנתי אותה. הם בשנים אחר כך אמרו שהם גם כן לא
כל כך הבינו את השפה שלי. הקשר שלי נוצר בעצם מיידית, זה אחרי שאפשר היה לגרום לי
להפסיק לבכות - נקשר מיידית עם האח הבכור יאן, שבסוגריים גם היום הקשרים שלנו הם
מאוד מאוד טובים. יש לנו איזה קשר נפשי שלא כלול לא לדת, מין וצבע, יש לנו איזה
משהו שגם היום נשאר כקשר מאוד טוב, מבלי לדבר הרבה על העולם. חלק מן הדברים באמת
אותן מחשבות. ויאן היה באמת הראשון שהצליח להגיע אלי.
מה
שאני זוכרת, אני לא זוכרת שום דבר רע. בדרך כלל ילד, ובן אדם בוודאי, אם קורה משהו
רע, זה מהדברים שלא שוכחים. חוויות רעות נדמה לי שלא שוכחים. הטחנה הייתה נהדרת,
הייתה גדולה כזו, היו מסביב מים, היו שם נהרות, והיה דשא, והיה איפה לרוץ. בדיעבד
שמעתי ששובבה הייתי מאז שנולדתי, והיו שלושה בנים. הצעיר הוא קצת יותר מבוגר ממני,
בשנה, האמצעי בשנתיים-שלוש. הבכור היה בן 12 כשאני הייתי בערך בת 4. אני לא זוכרת
רעב. לא הייתי רעבה אף פעם... אני זוכרת, כנראה מהתמונות, שוב, שהרבה פעמים
כשהגיעו גרמנים, ילד יש לו תחושה, יש לו חוש מפותח מאוד לפחדים. אם יש משהו
שאני תמיד רואה זה את הקסדה ואת המגפיים, ואני גם לא לובשת עור אף פעם, עד היום.
זה תמיד היה סימן כשהם הגיעו, והפשיטות היו תמיד בכפרים.
כמובן שחלק מהזמן אני
הייתי בעצם יחד עם הילדים, ולא - גם כשהגיעו הגרמנים. הסיבה לכך הייתה שאני הייתי
דומה באופן מפתיע לשלושת הבנים של משפחת ון הונק, כולנו היינו בלונדינים, לבנים,
עם עיניים ירוקות, ומבחינת התעודות זה סודר כך שהיה כתוב שאני שייכת למשפחה.
מקור וקרדיט
: אתר מט"ח ויד ושם : מעדותה של לאה ניר גולדפדר על העברתה למשפחה נוצרית לכפר
בהולנד ע"י ...
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה