דלג לתוכן הראשי

לאה ניר-גולדפדר , בת 4 , המחתרת ההולנדית והסתרתה אצל משפחה נוצרית




לאה ניר-גולדפדר, ילידת אמסטרדם (AMSTERDAM), בשנת 1938.

בת להורים יוצאי פולין, שנרדפו כסוציאליסטים והיגרו להולנד ב-1932. ב-1942 הועברה ע"י המחתרת למשפחה נוצריה בכפר DEIL במרכז הולנד. בניירות הרשמיים היתה רשומה כבתם, ולכן חייה היו כשל ילדה הולנדית רגילה. באפריל 1946 הופיע בן דודה מהבריגדה, כדי לקחתה - נוהל מאבק בין המשפחה והמוסדות בארץ לבין הועדה הממלכתית, שהוקמה לטיפול בילדים שהוסתרו בהולנד - שסברה שעליה להשאר שם, לאחר שהוריה לא שבו. משפחה יהודית שעמדה לעלות, קיבלה עליה אפוטרופסות ועמם הגיעה לארץ ב-1946. ולאחר זמן מה עברה למשפחה מאמצת במושב צופית.

קודם כל ניצלו בין 4,000 ל- 6000 ילדים. הם ניצלו על ידי כך שהמחתרות ההולנדיות ב- 1942 שבחלקן היו אנשים יהודים, הציעו למשפחות יהודיות בצורה מאורגנת ומסודרת, להוציא את הילדים מהבית ולמסור אותם למחתרות שתעברנה אותם למחבוא. זאת אומרת זה לא כמו שאנחנו קוראים סיפורים מסמרים, שזורקים ילד מהרכבת וכדומה - כאן זה פשוט היה מסודר ומאורגן ורשום...

ש. רגע, לפני שאנחנו מגיעים למה שידעת אחרי, אני רוצה לנסות להגיע אתך למה שאת זוכרת מזיכרון שלך. אני מבינה שעד 42' אין לך זיכרונות מוקדמים? את זוכרת את המעבר למשפחה הנוצרית?

ת. כן, אני זוכרת מעבר קשה, מעבר מאוד מאוד - המעבר היה קשה מאוד כי אני פשוט בכיתי הרבה מאוד, ואני לא יכולתי, אני לא ראיתי את התמונה כמו היום, אבל אני באתי לאנשים חדשים, ולסביבה אחרת, וכמו כל ילד שלוקחים אותו מהוריו אז קשה לו ומר לו והוא בוכה...

ש. לאן הגעת?

ת. קודם כל אני הגעתי למשפחת ון הונק. משפחה שגרה בכפר דייל, שהוא כפר באמצע הולנד, שהיו לה שלושה בנים והם ניהלו טחנת קמח. והם דיברו שפה, היום אני אומרת דיאלקט, אבל הם דיברו הולנדית שאני בכלל לא הבנתי אותה. הם בשנים אחר כך אמרו שהם גם כן לא כל כך הבינו את השפה שלי. הקשר שלי נוצר בעצם מיידית, זה אחרי שאפשר היה לגרום לי להפסיק לבכות - נקשר מיידית עם האח הבכור יאן, שבסוגריים גם היום הקשרים שלנו הם מאוד מאוד טובים. יש לנו איזה קשר נפשי שלא כלול לא לדת, מין וצבע, יש לנו איזה משהו שגם היום נשאר כקשר מאוד טוב, מבלי לדבר הרבה על העולם. חלק מן הדברים באמת אותן מחשבות. ויאן היה באמת הראשון שהצליח להגיע אלי.
מה שאני זוכרת, אני לא זוכרת שום דבר רע. בדרך כלל ילד, ובן אדם בוודאי, אם קורה משהו רע, זה מהדברים שלא שוכחים. חוויות רעות נדמה לי שלא שוכחים. הטחנה הייתה נהדרת, הייתה גדולה כזו, היו מסביב מים, היו שם נהרות, והיה דשא, והיה איפה לרוץ. בדיעבד שמעתי ששובבה הייתי מאז שנולדתי, והיו שלושה בנים. הצעיר הוא קצת יותר מבוגר ממני, בשנה, האמצעי בשנתיים-שלוש. הבכור היה בן 12 כשאני הייתי בערך בת 4. אני לא זוכרת רעב. לא הייתי רעבה אף פעם... אני זוכרת, כנראה מהתמונות, שוב, שהרבה פעמים כשהגיעו גרמנים, ילד יש לו תחושה, יש לו חוש מפותח מאוד לפחדים. אם יש משהו שאני תמיד רואה זה את הקסדה ואת המגפיים, ואני גם לא לובשת עור אף פעם, עד היום. זה תמיד היה סימן כשהם הגיעו, והפשיטות היו תמיד בכפרים

כמובן שחלק מהזמן אני הייתי בעצם יחד עם הילדים, ולא - גם כשהגיעו הגרמנים. הסיבה לכך הייתה שאני הייתי דומה באופן מפתיע לשלושת הבנים של משפחת ון הונק, כולנו היינו בלונדינים, לבנים, עם עיניים ירוקות, ומבחינת התעודות זה סודר כך שהיה כתוב שאני שייכת למשפחה.

מקור וקרדיט : אתר מט"ח ויד ושם : מעדותה של לאה ניר גולדפדר על העברתה למשפחה נוצרית לכפר בהולנד ע"י ...

 

 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…