דלג לתוכן הראשי

הבריחה האחרונה של הילדה מניה , בת 13

שריפה פורצת בבית המסתור של הפולנים ( משפחת בק) שהחביאו משפחה יהודית במרתף.  באמצע הלהבות והעשן היהודים המסתתרים בורחים שוב במחילה תת קרקעית אפופת עשן למרתף נוסף , אך הילדה מניה אחוזת פחד ופאניקה  מהאש סביבה מחליטה לפרוץ החוצה בתקוה לרוץ החוצה ולהיעלם דרך החצר האחורית ולהגיע לבונקר בבית החרושת הסמוך.


שני ילדים פולנים שלמדו עם מניה בביה"ס היו אז בדיוק בחוץ והבחינו בה כאשר היא נמלטת.

מניה החליטה להמשיך לרוץ למנזר הקרוב. הנערים  הפולנים היו עניים מאד וכמובן שידעו שתפיסת יהודים מניבה פרס. הם לא אמרו דבר זה לזה . רק שהתחילו לרדוף אחריה החלו לשוחח בינהם על פרס שיקבלו מהגרמנים .

הילדה מניה רצה מהר כי הבינה שהם רודפים אחריה. אבל הם היו מהירים יותר. בהתחלה חשבה שהם יעזרו לה כי למדו איתה בביה"ס הפולני וחיבבו אותה. אבל אז היא הבינה ששני הנערים מעוניינים לתפוס ולהסגיר אותה לנאצים. היא רצה בטירוף עד למדרגות המנזר שם הפיל אותה טילזר ,אחד הנערים הפולנים. טילזר קיווה שאף אחת מהנזירות לא תצא. הנזירות ששמעו את ההמולה החליטו לא לצאת ולסייע.

מניה היתה במרחק של 10 מטרים בלבד מדלת המנזר. הנערים הפולנים תפסו וגררו אותה .

היא התחננה  על חייה , אבל אחר כך הלכה בעקבות הנערים הפולנים  למשטרה הגרמנית. היא רק ביקשה מטילזר, אחד הנערים הפולנים,  שיום אחד יספר למשפחתה מה עלה בגורלה.

מאוחר יותר הנערים הפולנים שהרגישו אשמים סיפרו לאחד מאנשי הסיוע של המשטרה הגרמנית על המקרה והמרדף ועל הבקשה האחרונה של הילדה מניה . אותו פולני שהיה פולקסדויטש ( פולני ממוצא גרמני ) , היה במקרה מר בק , האיש שהסתיר את המשפחה של הילדה מניה אצלו במרתף.  הוא סיפר על כך למשפחה שפרצה בבכי .

הגרמנים חקרו בעינויים את הילדה מניה , אך היא לא גילתה דבר ולא סיפרה שההסתתרה עם משפחתה במרתף של משפחת בק הפולנית .

ילדה בת 13 עמדה לבדה מול חוקרי הגסטאפו שלא הצליחו לשבור אותה. בסוף הגרמנים ירו בה והשליכו את גופתה לשדה שומם של קברים יהודים.
אחרי המלחמה ניסו בני משפחתה של מניה לאתר את שני הנערים הפולנים , אבל הם מפחד הנקמה נמלטו מפולין למדינה אחרת באירופה.

   מקור:


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…