דלג לתוכן הראשי

הנער אלי ויזל, בן 15 , בגטו סיגט


בצילום הפתיחה : משפחתו של אלי ויזל בעיירה סיגט , הונגריה , 1933

הגרמנים נכנסים בחודש אפריל 1944 לגטו סיגט בהונגריה. תוך כמה שבועות נדרשו היהודים לעבור לגטו בעיר סיגט.

כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו : " אני רואה תמונות של גירוש ועקירה, פנים שבורות, המומים , מבולבלים. הכול השתנה בן לילה. כמה מילים שיצאו מפיו של איש במדים, וסדר הבריאה קרס. הכול התפורר: קשרים נותקו, בתים השתנו לבלי היכר. ביתי לא היה עוד שלי. כל מה שהמשפחה צברה במשך שנים ננטש, כלים, בגדים, סירים ומחבתות, ספרים ורהיטים. הכול  היה כבד מדי לנשיאה אל החדר הקטן או המרתף שהוקצה למשפחה בגטו. היו מראות שוברי לב. חסיד זקן , רבי פייביש , דוחף עגלת ילדים לפניו. הוא יחידי , בוכה. הרב הראשי ומשפחתו נאלצו לעבור לגטו. זו הייתה גלות בתוך גלות.

בגטו היו נדיבות ועזרה הדדית , לא היו גניבות , גם לא קטטות והאשמות הדדיות ולא קנאה קטנונית. כאן הייתה סולידריות יהודית פעילה.

הגרמנים דרשו מהגטו לספק להם מדי יום קבוצת פועלים יהודים . נערכו רשימות, ורק מעטים השתמטו מהגיוס הזה – לא מתוך פחד , אלא מתוך התחשבות : אם אני לא אלך , מישהו אחר יצטרך ללכת, וזה יהיה בלתי מוסרי , זה לא יהודי.

בני נוער עדיין לא נשלחו לעבודה. חברי לספסל הלימודים לשעבר ואני המשכנו לסירוגין בלימוד גמרא. משפחת רייך עברה לגור בביתנו ואני נתתי לבנותיהם שיעורים בעברית.

כעבור חודש הגיעו שני קציני גסטפו רמי דרג ( אחד מהן היה אייכמן אותו זיהיתי במהלך משפטו בירושלים) . מועצת הזקנים זומנה לישיבה דחופה ושמועה התפשטה כאש – טרנספורטים , משהו על טרנספורטים.

השיירה הראשונה הייתה אמורה לצאת למחרת בבוקר , אבל הרחוב שלנו לא היה חלק ממנה.  היו מעמדים קורעי לב וסולידריות של השכנים שסייעו באספקת מזון ליוצאים. לאיש לא היה מושג כי יוצאים למחנות ריכוז והשמדה.
במהרה יבוא תורנו , אבל עכשיו פשוט ליווינו את השיירה הראשונה אל היציאה מהגטו.

עשינו את הלילה בחצר, מקשיבים לארטילריה הסובייטית , שהירי שלה האיר את ראשי ההרים. הם היו במרחק עשרים קילומטר לכל היותר. אם יהיה לנו קצת מזל , הצבא האדום יגיע לפני קרונות הבקר. התקפה אחת, תזוזה קלה של החזית , ואנחנו נינצל. זה יהיה יפה כל-כך. זה יהיה נס. אבל זו לא הייתה תקופה של ניסים. אלוהים בלם אותם . בשביל מי? עד מתי?


מריה המשרתת הנוצריה

מריה , המשרתת ההונגרייה שלנו מתגנבת לגטו ומציעה עזרה. היא פילסה לה דרך בין מתרסים ותיל דוקרני כדי להביא לנו ביצים, פירות וירקות. בלילה ההוא במוצאי שבת  הופיעה שוב. היא הצליחה לחמוק דרך המחסומים שהז'נדרמים הציבו סביב הגטו הריק-למחצה. "יש דרכים לצאת.. הצריף בהרים .. הוא מוכן. בואו .. אין מה לפחד שם. אתם תהיו בטוחים. אין שם גרמנים ואין שם נבלים שעוזרים להם בואו.. " מריה הנוצרייה הייתה היחידה שהתגנבה לגטו והציעה עזרה.

נאספנו כל המשפחה סביב השולחן במטבח לישיבה משפתית אחרונה. האם נלך עם מריה או נישאר? 

אין ספק שהיינו מקבלים את הצעה אילו ידענו כי "היעד הלא נודע" פירושו בירקנאו- או אפילו שנגורש לארץ אחרת. אבל אנחנו לא ידענו. ידענו רק מה שסיפרו לנו: שהשיירות נוסעות למקום בטוח בפנים הארץ. הדעה של אבי כראש המשפחה הייתה שעלינו לסרב להצעה..

"אבל למה? "  הפצירה מריה בקול שבור.

"מפני שיהודי", ענה אבי  ,אסור לו לעזוב את הקהילה: מה שיקרה לכולם יקרה גם לנו".

אימי ניסתה לשכנע את האב לשלוח לפחות את הילדים עם מריה, אך למרות הפצרותיה הרעיון נדחה.

רק אישה נוצרייה אחת פשוטה הצילה את כבוד עיירתה.

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספיר חמד, 2000


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…