בסתיו 1941 אמא
החליטה שאנחנו צריכות ללמוד והיא ארגנה בית ספר לשכונה שלנו בעיירה ז'ולקיב ,
פולין.
היו שם חמש או שש בנות : מניה , אני וחברותיי גיזה,
ג'ניה , קלרה וליפקה. לבטחוננו, נפגשנו בכל יום בבית אחר. הנאצים אסרו על פעילות
בתי ספר יהודיים והעונש על כך היה מוות. למדנו עברית עם גרשון טפט, ומתמטיקה עם פרופסור
מפורסם מורשה שברח לז'ולקיב. אפילו לטינית
למדנו. אינני חושבת שמישהי מאיתנו למדה אי פעם יותר ברצינות מאשר כשלמדנו בחודשים
אלו.
ב25 למרץ 1942 ביה"ס המאותר שלנו נדם לנצח.
הגרמנים פתחו באקציה והובילו את הרבה משפחות וילדים כעדר לתחנת הרכבת. מי שלא נעו
מספיק מהר נורו במקום . הרחובות היו אדומים מדם.
מרבית הבנות שלמדו אצלנו בביה"ס המאולתר היו במשלוח המוות הזה למחנה
בלזץ. לא ידעתי כיצד להתחיל להתאבל עליהן.
מקור:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה