דלג לתוכן הראשי

אלי ויזל , בן 15 , ברכבת המוות לאושוויץ


תורנו הגיע ביום שלישי , 16 למאי 1944. " כל היהודים החוצה !,"  צעקו הגרמנים ואנו היינו ברחוב.

היה גל חום נוסף. הרגשתי בחילה , סבלתי , אך לא ידעתי ממה. הייתי עצוב לאין שיעור, כמו בנוכחות של מוות. אני רואה את אחותי הקטנה , אני רואה אותה עם תרמיל הגב הכבד כל-כך. אני רואה אותה ואהבה אדירה מציפה אותי. חיוכה התמים לא יימחה מנפשי לעולם. היא הייתה צמאה, אחותי הקטנה , שנספתה בסוף באושוויץ , הייתה צמאה מאד. שפתיה היו יבשות. נתתי לה מעט מים. מראות אחרונים של אחותי הקטנה ציפורה.

הגענו לתחנת הרכבת , למקום שחיכו בו קרונות הבקר. מאז שכתבתי את ספרי הלילה אני נרדף ע"י הרכבות הליליות האלו שחצו את היבשת ההרוסה. צילן רודף את כתיבתי. הן מסמלות בדידות ,מצוקה , ומצעד בלתי-פוסק של המוני יהודים אל הייסורים והמוות. אני קופא בכל פעם שאני שומע שריקת רכבת.

למה הניחו לרכבות האלו להתגלגל באין-מפריע לתוך פולין? למה לא הפציצו את המסילות לבירקנאו? הצגתי את השאלות האלה לנשיאים ולמצביעים אמריקניים ולקצינים סובייטים רמי-דרג. הרי במוסקבה ובוושינגטון ידעו מה עושים הרוצחים במחנות המוות , מדוע לא נעשה דבר על מנת לעכב ולהאט את ה"ייצור, שלהם"?  העובדה , שאפילו מטוס צבאי אחד ויחיד של בעלות הברית לא ניסה להרוס את המסילות לאושוויץ, נשארה לדידי חידה מזעזעת.

האוויר בקרון הבקר שלנו היה מבחיל . ה"בית"  שלי היה עכשיו קצה של קרש עץ שעליו ישבתי וחלמתי על הגולים היהודים בימי קדם ובימי הביניים.

החיים בקרונות הבקר היו מות נעורי. כמה מהר התבגרתי.

רעב , צמא וחום, וצחנה באושה . צעקות היסטריות של אישה שיצאה מדעתה. המשפחות ישבו ביחד בקרון  , בסולידריות מלאה, חולקות  בכל מה שבא לידן: ביצים קשות , עוגות יבשות או פרי, מצייתות לכללים מחמירים בקשר למי שתייה.
אלו היו השעות האחרונות שביליתי עם משפחתי, התפילות של סבתי, הפנים המודאגות של אחותי הקטנה , שסירבה להראות שהיא מפחדת. כן , זיכרוני צבר הכול , שמר הכול.

לפתע היה פרץ של רעש והלילה התנפץ לאלף רסיסים. הרגשתי שמטלטלים אותי , מרימים אותי על רגלי, ודוחפים אותי אל הדלת, אל עבר יצורים צועקים וכלבים נובחים. המון גואה שיכסה את הארץ.

בספר הלילה אני מספר על זעמם של היהודים "הוותיקים " שהורידו אותנו מהרכבת.  הם קיללו אותנו. "מה לעזאזל אתם , שווינהודה עושים כאן? " התפלאתי . האם הם חשבו שבאנו אל הגיהינום הזה מרצוננו, מתוך סקרנות? רק מקץ שנים הבנתי. שניים מעמיתיהם הקודמים , רודלוף ורבה ואלפרד וצלר , הצליחו לברוח מבירקנאו ב1944 , כדי להזהיר את יהודי הונגרייה מפני הצפוי להם. לכן הם זעמו כל-כך. הם חשבו שהיינו צריכים לדעת . כמה מהם אפילו היכו אותנו.

 באותו לילה עגום לא הספקתי להיפרד מאמי ואחותי הקטנה. התחושה הייתה של אובדן ולא הצלחתי אפילו להגיד שלום. זה רק חלום וסיוט , אמרתי לעצמי בלכתי , תלוי על זרועו של אבי בתחושת סיוט שקרעו אותי מאהובי.

שנים רבות אחרי כן בדקתי במסמכים של הזונדרקומנדו בגרמניה והתברר כי הסיוט שלי מאז  אותו לילה על השלכת ילדים לתוך להבות היה נכון.  הרוצחים הגרמנים לא היו מסוגלים באותו לילה לטפל במספר כה גדול של הונגרים במשרפות , לא הסתפקו רק בשריפת גוויות מתות של ילדים , בטירופם הברברי הם השליכו ילדים יהודים חיים אל תוך בורות בוערים.

ואם אני נושא ברבי צער וייאוש עמוק כשאול הרי זה משום שבלילה ההוא, כאשר ירדתי מהרכבת,  ראיתי ילדים יהודים טובים ונבונים , נושאי מילים וחלומות אילמים , הולכים לתוך החשכה בטרם יאכלו אותם הלהבות.

עד היום אני מזדעזע כשאני רואה ילד, כי מאחוריו אני רואה ילדים אחרים. רעבים , אחוזי-אימה , מותשים , הם פוסעים בלי מבט לאחור אל האמת והמוות – שהם אולי אותו דבר עצמו.

בלילה ההוא משהו בתוכי, האני האחר שלי, אמר לי כי לא ייתכן שהזוועות האלה מתבצעות באמצע המאה העשרים והעולם שותק. אלו לא היו ימי הביניים. ההתנגדות האחרונה שלי נשברה, הנחתי שימשכו וידחפו אותי , שיבעטו בי , כמו סהרורי חירש-אילם.

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…