דלג לתוכן הראשי

מאבק ההישרדות : הילדים חופרים מקום מסתור מפני הנאצים

אבא לא הצליח למצוא אף אחד שיעזור לנו להתחבא בעיירה ז’ולקיב בפולין . גם לא משפחת מלמן או משפחת פטרונטש. מכיוון שכל האפשרויות מוצו, שלושת הגברים החליטו שעליהם לבנות מקום מסתור זמני במרחב הזחילה שבקומה התחתונה , מתחת לרצפה של בית מלמן. הבית שלהם היה הגדול מבין השלושה והתקוה היתה שהוא יוכל להכיל את  את כולנו .


אדון פטרנטש שהיה נגר מצוין , בנה קלאפה ( פתח) ברצפת הפרקט של חדר השינה. כאשר הפתח היה במקומו, לא ניתן היה לאתר את גבולותיו. מרחב הזחילה היה קטן מדי מכדי שמבוגרים יכנסו אליו. לכן,  מניה ואני , איגו מלמן וקלרוניה פטרונטש , ששניהם היו בני שמונה, התקדמנו באיטיות דרך המרחב הצר. תפקידנו היה ליצור חלל שיוביל לפינה הרחוקה של הבית שבה נוכל לחפור בור גדול מספיק שבו נוכל כולנו להסתתר.

היה זה בעיצומו של הקיץ והיה חם במרחב הזחילה . לא היה כל אוורור, ולכן היינו לבושים בבגדינו התחתונים בלבד. חפרנו במשך שבועיים בידיים חשופות ואחר כך בעזרת סירים מחבתות ואתים. הידיים שלי נראו כידי איכר , מחוספסות , מיובלות, ציפורניים שבורות, טריזי בוץ מתחת לציפורניים ובחריצי כפות הידיים. היינו צריכים לחפור על פי ההוראות המדוייקות של אדון פטרונטש הנגר. לא יכולנו להוציא את העפר החוצה, ולכן היינו צריכים להניח אותו באופן שווה על פני כל שאר מרחב הזחילה. עבדנו לאור מנורות קרוסין, שהתחרו איתנו על כל מולקולה של חמצן. היו רגעים שבהם רציתי להפסיק ולבכות. היו רגעים שבהם נראה היה כי קירות העפר עומדים להתמוטט עליי בעוד אני חופרת .

היינו גאים בעבודה שעשינו , אבל עדיין הבטנו עליה באימה . הבונקר היה בגודל שלושה מטרים רבועים ובעומק מטר וחצי. היה מספיק מקום לכל העשרה לשכב אחד ליד השני. אדון פטרונש הנגר תכנן כיסוי שיסווה את הבונקר התת קרקעי באופן מושלם. קודם כל הוא בנה ריבוע עץ בגודל שלושה על שלושה מטרים רבועים. בכל אחת מארבע הפאות הוא חיבר קרש בעומק שלוש מטר, שגרם לכיסוי להיראות כמו ארגז חול ריק. לאחר מכן אנחנו מילאנו את הקופסה בעפר וכאשר סיימנו מיקמנו אותה מעל הבונקר. היא התאימה בדיוק. ברגע שהיא היתה במקומה , לא ניתן היה להבחין בכיסוי ברצפת העפר . בנינו קבר. בפנים הבונקר שמנו גפרורים, נרות ומים.

כעבור חודשיים התחילה לפתע אקציה גדולה בעיירה. התחלנו לרוץ. לא היה לנו זמן לרוץ למקום המסתור השני  בבית החרושת. במקום זאת כולנו זחלנו דרך הקלאפה (הפתח בפרקט) שבחדר השינה לקבר שנמצא מתחת לרצפה של בית משפחת מלמן. החשיכה גרמה לתחושת מחנק. לא יכולנו להדליק את הנרות שאחסנו שם. לא היה מספיק חמצן כדי להשאיר אותם דולקים. אף פעם לא ישבתי בבונקר, אך לא לרגע , בזמן החפירה. לא התכוננתי לקירבה, לחשיכה המבעיתה ולריח האדמה הלחה שנשמתי עם האוויר הסמיך. ככל שהבונקר התחמם מחום עשרת האנשים, הנקבוביות שלי נפתחו וזיעה נספגה בבגדיי עד שהם נתלו עליי כמערכת עור שניה..

 נשארנו שם במשך יומיים , כל עוד האקציה נמשכה.  היה לנו מעט מאד מזון ולא היה מספיק מקום כדי לנוע. רק שהבנו כי הרכבת עם היהודים  המובלים למוות כבר עזבה יצאנו בשקט מהבונקר.

אחרי חודשיים חזרנו שוב למקום המסתור התת קרקעי הפעם לשהות ארוכה .  הרחבנו את הבונקר הבנוי בחלקו מתחת לביתם של משפחת מלמן. בבית המשפחה התגוררו עתה מר בק , פולני ממוצא גרמני ( פולקסדויטשה) ואשתו שהסכימו לשתף פעולה בהסתרתנו מתחת לחדר השינה שלהם.

היינו אחד עשרה מתחת לרצפה ארבעה מבוגרים והשאר ילדים . עפ"י ההסכם אדון בק ואשתו ידאגו לאספקת מזון ולהסתרה .

עדיין הבונקר לא התאים לשהייה ארוכה . עבודה רבה עמדה לפנינו כדי להכשיר את הבונקר לאיכלוסם  הממושך של 11 אנשים.  הגברים  שלחו את  הילדים להמשיך לחפור מתחת לאדמה ואני ביניהם. עכשיו התחלנו לחפור בלהט אפילו גדול יותר כדי לפתוח את מרחב הזחילה בין הפתח (הקלאפה) לבין הבונקר המקורי. האוויר היה קר ולח ואצבעותיי היו חסרות תחושה . אבל אחרי שעה שוב הזענו.  אדון פטרונטש הנגר פחד שהרצפה מלמעלה תתמוטט ותקבור אותנו חיים. אבא והגברים האחרים גדעו עץ מהחצר האחורית של משפחת מלמן , וחתכו אותו לעמודים שיתמכו בתקרה. הוא אמר לנו כיצד לחפור מדפים לתוך הקירות באדמה התת- קרקעית .

אדון מלמן חתך לוחות שיתאימו לכל המדף. לכל משפחה היה חלל מדף זהה באדמה. הורדנו למטה לבונקר צלחות פח מצופות באמייל , שני סירים ומחבת. אבא העביר חוט חשמל לתוך המסתור התת-קרקעי. יהיה לנו אור ופלטת חרס ספירלית. כאשר יהיה חיפוש נוכל למשוך במהירות את התקע למטה דרך החור. הוא גם חישב את כמות החשמל המדוייקת שבית מלמן יצרוך בכל העונות. הוא ידע כיצד לחבל בשעון המדידה כדי שהרשויות לא יבחינו בכך שבית זה צורך יותר חשמל מהרגיל. אני והילדים האחרים מילאנו קש במזרונים. אדון פטרונטש הנגר מדד את הבונקר במדויק והקצה מקום לינה לכולם.

הלכנו לביתנו כדי להתארגן לשהות הארוכה ולהביא ציוד ושמיכות. כאשר זחלנו לתוך הבונקר עם החפצים שלנו , דלק שם אור קטן והמשפחות האחרות כבר היו שם , ישובות על מזרון הקש שלהם , ולא הוציאו הגה מפיהן. הם התרגלו לשקט , לא לדבר אלא אם כן הדבר הכרחי.  רק בלילות יכולנו ללחוש בשקט מתחת לאדמה. היה קר וטחוב.

בישיבה באור המעועמם בבונקר נראינו כצל בלבד. היינו מלא חששות . כמה זמן נהיה כאן ? האם נשרוד,  האם מישהו ימצא אותנו?,  האם יבגדו בבני משפחת בק שהסתירו אותנו בבונקר? , האם יגלו אותנו ? 

ניסיתי לדחוק הצידה את כל המחשבות הללו ולהיות אסירת תודה למשפחה זו שסיכנה את חייה כדי להציל אותנו.

גורלנו היה תלוי באדון בק ואשתו ג'וליה.  אדון וגברת בק היו אחראים לחיי , לחיי כולנו . הם סיכנו את חייהם בשבילנו , וסיכנו גם את חיי בתם שידעה על כך .
  מקור:



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…