מאבק ההישרדות : הילדים חופרים מקום מסתור מפני הנאצים

אבא לא הצליח למצוא אף אחד שיעזור לנו להתחבא בעיירה ז’ולקיב בפולין . גם לא משפחת מלמן או משפחת פטרונטש. מכיוון שכל האפשרויות מוצו, שלושת הגברים החליטו שעליהם לבנות מקום מסתור זמני במרחב הזחילה שבקומה התחתונה , מתחת לרצפה של בית מלמן. הבית שלהם היה הגדול מבין השלושה והתקוה היתה שהוא יוכל להכיל את  את כולנו .

אדון פטרנטש שהיה נגר מצוין , בנה קלאפה ( פתח) ברצפת הפרקט של חדר השינה. כאשר הפתח היה במקומו, לא ניתן היה לאתר את גבולותיו. מרחב הזחילה היה קטן מדי מכדי שמבוגרים יכנסו אליו. לכן,  מניה ואני , איגו מלמן וקלרוניה פטרונטש , ששניהם היו בני שמונה, התקדמנו באיטיות דרך המרחב הצר. תפקידנו היה ליצור חלל שיוביל לפינה הרחוקה של הבית שבה נוכל לחפור בור גדול מספיק שבו נוכל כולנו להסתתר.

היה זה בעיצומו של הקיץ והיה חם במרחב הזחילה . לא היה כל אוורור, ולכן היינו לבושים בבגדינו התחתונים בלבד. חפרנו במשך שבועיים בידיים חשופות ואחר כך בעזרת סירים מחבתות ואתים. הידיים שלי נראו כידי איכר , מחוספסות , מיובלות, ציפורניים שבורות, טריזי בוץ מתחת לציפורניים ובחריצי כפות הידיים. היינו צריכים לחפור על פי ההוראות המדוייקות של אדון פטרונטש הנגר. לא יכולנו להוציא את העפר החוצה, ולכן היינו צריכים להניח אותו באופן שווה על פני כל שאר מרחב הזחילה. עבדנו לאור מנורות קרוסין, שהתחרו איתנו על כל מולקולה של חמצן. היו רגעים שבהם רציתי להפסיק ולבכות. היו רגעים שבהם נראה היה כי קירות העפר עומדים להתמוטט עליי בעוד אני חופרת .

היינו גאים בעבודה שעשינו , אבל עדיין הבטנו עליה באימה . הבונקר היה בגודל שלושה מטרים רבועים ובעומק מטר וחצי. היה מספיק מקום לכל העשרה לשכב אחד ליד השני. אדון פטרונש הנגר תכנן כיסוי שיסווה את הבונקר התת קרקעי באופן מושלם. קודם כל הוא בנה ריבוע עץ בגודל שלושה על שלושה מטרים רבועים. בכל אחת מארבע הפאות הוא חיבר קרש בעומק שלוש מטר, שגרם לכיסוי להיראות כמו ארגז חול ריק. לאחר מכן אנחנו מילאנו את הקופסה בעפר וכאשר סיימנו מיקמנו אותה מעל הבונקר. היא התאימה בדיוק. ברגע שהיא היתה במקומה , לא ניתן היה להבחין בכיסוי ברצפת העפר . בנינו קבר. בפנים הבונקר שמנו גפרורים, נרות ומים.

כעבור חודשיים התחילה לפתע אקציה גדולה בעיירה. התחלנו לרוץ. לא היה לנו זמן לרוץ למקום המסתור השני  בבית החרושת. במקום זאת כולנו זחלנו דרך הקלאפה (הפתח בפרקט) שבחדר השינה לקבר שנמצא מתחת לרצפה של בית משפחת מלמן. החשיכה גרמה לתחושת מחנק. לא יכולנו להדליק את הנרות שאחסנו שם. לא היה מספיק חמצן כדי להשאיר אותם דולקים. אף פעם לא ישבתי בבונקר, אך לא לרגע , בזמן החפירה. לא התכוננתי לקירבה, לחשיכה המבעיתה ולריח האדמה הלחה שנשמתי עם האוויר הסמיך. ככל שהבונקר התחמם מחום עשרת האנשים, הנקבוביות שלי נפתחו וזיעה נספגה בבגדיי עד שהם נתלו עליי כמערכת עור שניה..

 נשארנו שם במשך יומיים , כל עוד האקציה נמשכה.  היה לנו מעט מאד מזון ולא היה מספיק מקום כדי לנוע. רק שהבנו כי הרכבת עם היהודים  המובלים למוות כבר עזבה יצאנו בשקט מהבונקר.

אחרי חודשיים חזרנו שוב למקום המסתור התת קרקעי הפעם לשהות ארוכה .  הרחבנו את הבונקר הבנוי בחלקו מתחת לביתם של משפחת מלמן. בבית המשפחה התגוררו עתה מר בק , פולני ממוצא גרמני ( פולקסדויטשה) ואשתו שהסכימו לשתף פעולה בהסתרתנו מתחת לחדר השינה שלהם.

היינו אחד עשרה מתחת לרצפה ארבעה מבוגרים והשאר ילדים . עפ"י ההסכם אדון בק ואשתו ידאגו לאספקת מזון ולהסתרה .

עדיין הבונקר לא התאים לשהייה ארוכה . עבודה רבה עמדה לפנינו כדי להכשיר את הבונקר לאיכלוסם  הממושך של 11 אנשים.  הגברים  שלחו את  הילדים להמשיך לחפור מתחת לאדמה ואני ביניהם. עכשיו התחלנו לחפור בלהט אפילו גדול יותר כדי לפתוח את מרחב הזחילה בין הפתח (הקלאפה) לבין הבונקר המקורי. האוויר היה קר ולח ואצבעותיי היו חסרות תחושה . אבל אחרי שעה שוב הזענו.  אדון פטרונטש הנגר פחד שהרצפה מלמעלה תתמוטט ותקבור אותנו חיים. אבא והגברים האחרים גדעו עץ מהחצר האחורית של משפחת מלמן , וחתכו אותו לעמודים שיתמכו בתקרה. הוא אמר לנו כיצד לחפור מדפים לתוך הקירות באדמה התת- קרקעית .

אדון מלמן חתך לוחות שיתאימו לכל המדף. לכל משפחה היה חלל מדף זהה באדמה. הורדנו למטה לבונקר צלחות פח מצופות באמייל , שני סירים ומחבת. אבא העביר חוט חשמל לתוך המסתור התת-קרקעי. יהיה לנו אור ופלטת חרס ספירלית. כאשר יהיה חיפוש נוכל למשוך במהירות את התקע למטה דרך החור. הוא גם חישב את כמות החשמל המדוייקת שבית מלמן יצרוך בכל העונות. הוא ידע כיצד לחבל בשעון המדידה כדי שהרשויות לא יבחינו בכך שבית זה צורך יותר חשמל מהרגיל. אני והילדים האחרים מילאנו קש במזרונים. אדון פטרונטש הנגר מדד את הבונקר במדויק והקצה מקום לינה לכולם.

הלכנו לביתנו כדי להתארגן לשהות הארוכה ולהביא ציוד ושמיכות. כאשר זחלנו לתוך הבונקר עם החפצים שלנו , דלק שם אור קטן והמשפחות האחרות כבר היו שם , ישובות על מזרון הקש שלהם , ולא הוציאו הגה מפיהן. הם התרגלו לשקט , לא לדבר אלא אם כן הדבר הכרחי.  רק בלילות יכולנו ללחוש בשקט מתחת לאדמה. היה קר וטחוב.

בישיבה באור המעועמם בבונקר נראינו כצל בלבד. היינו מלא חששות . כמה זמן נהיה כאן ? האם נשרוד,  האם מישהו ימצא אותנו?,  האם יבגדו בבני משפחת בק שהסתירו אותנו בבונקר? , האם יגלו אותנו ? 

ניסיתי לדחוק הצידה את כל המחשבות הללו ולהיות אסירת תודה למשפחה זו שסיכנה את חייה כדי להציל אותנו.

גורלנו היה תלוי באדון בק ואשתו ג'וליה.  אדון וגברת בק היו אחראים לחיי , לחיי כולנו . הם סיכנו את חייהם בשבילנו , וסיכנו גם את חיי בתם שידעה על כך .

  מקור:

Clara's War - Clara Kramer, Stephen Glantz - E-book