דלג לתוכן הראשי

אלי ויזל , בן 16 , הישרדות בלתי צפויה במחנה אושוויץ


אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץIII.  הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים

כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו :
 "מבחינה הגיונית, לא הייתי צריך לשרוד . הייתי חולני , ביישן , פחדן וחסר תושייה, ולא עשיתי  בר כדי להישאר בחיים. מעולם לא התנדבתי במחנה לשום דבר, מעולם לא דחפתי מישהו כדי לקבל פחית מרק. בהיותי פחדן , העדפתי לאכול פחות ולגווע ברעב במקום להיחשף למהלומות. הסבל הגופני הפחיד אותי יותר מהמוות.

חייתי בשוליים , שקעתי באלמוניות , ולא התענייתי בחיים היומיומיים או החשאיים של המחנה, וגם לא בתהפוכותיו. הנחיתה בנורמנדי , שחרור פריז , מכל המאורעות האלה קלטתי רק הדים המומים . מה הטעם ? בין כה וכה לא לא קיוותי לצאת חי מהסיוט . חשבתי כי לא אצא מכאן בחיים . לא שרציתי למות, ובכל זאת.

לא שרציתי למות , פשוט ידעתי כי לא אשרוד, קודם כל משום שהייתי משוכנע שהגרמנים יקיימו את הבטחתם ויהרגו את כולנו, עד היהודי האחרון, אם צריך – בשעה האחרונה לפני תבוסתם, וגם משום שידעתי כי מעבר לשלב מסוים לא אוכל עוד לשאת את הרעב והכאב.

אם משהו המריץ אותי , הייתה זו נוכחותו של שלמה ויזל , אבי במחנה. היינו קרובים , קרובים מתמיד, אולי מפני שחשבנו שהננו הניצולים האחרונים ממשפחתנו. אבל היה עוד משהו : לבסוף היה אבי שלי בלבד. בבית היה נעדר לעתים קרובות. במחנה ראיתי אותו מבוקר עד ליל, מערב עד שחר. לא ראיתי איש מלבדו . היינו תלויים זה בזה: הוא היה זקוק לי כשם שאני הייתי זקוק לו . בגללו , הייתי צריך לחיות, בגללי , הוא התאמץ לא למות. כל זמן שהמשכתי לחיות, הוא ידע שהוא מביא תועלת,  שאולי הוא אפילו חיוני. הוא היה אותו אדם, אותו אב , כפי שהיה תמיד. אילו הייתי מת , הוא היה מאבד את תפקידו , את סמכותו , את זהותו , והיפוכו של דבר, בלעדיו חיי היו מאבדים את פשרם ואת מטרתם.

 השיטות הפסיכולוגיות של הגרמנים נכשלו לעיתים קרובות בדבר הזה. הם ניסו להביא את האסירים לידי כך שהם יחשבו רק על עצמם, ישכחו קרובים וחברים. יתנו את הדעת רק על צורכיהם הפרטיים, אלא אם כן רצונם להפוך ל"מוזלמנים". אבל מה שקרה היה בדיוק ההפך. אלו שפרשו ליקום המוגבל :לגופם הפרטי , סיכוייהם לצאת בחיים היו קטנים יותר, ואילו מי שחי למען אח, למען ידיד , למען רעיון , החזיק מעמד יותר זמן. אני עצמי יכולתי להתמודד תודות לאבי , בלעדיו לא הייתי יכול להתנגד וגם לא להחזיק מעמד.

הייתי רואה אותו בא בהליכתו הכבדה , מבקש חיוך , והייתי נותן לו את מבוקשו. הוא היה המשענת שלי והחמצן שלי , וכך הייתי אני בשבילו.

יום אחד ראיתי אותו על סף דמעות. הוא שם לב שרזיתי מאד ופחד שלא יצליח להעביר אותי בשלום דרך הסלקציה הבאה. הוא בכה בפנים, ואני הרגשתי בכובד ייאושו. רציתי לנחם אותו . להרגיע אותו, אבל לא מצאתי דרך לעשות זאת בלי לגרום לו עוגמת נפש נוספת. אין כאב חריף יותר, אין צער מזעזע יותר מלראות את אביך מזיל דמעות של אין-אונים.

הקרבה אליו הגדילה עוד יותר את אהבתי אליו. לפעמים הייתי מציע לו כף מרק ומסביר לו שאינני רעב. הוא עשה כמוני. "יש לי כאב בטן , אני לא יכול לאכול שום דבר ", היה אומר , ומושיט לי קרום של לחם.

רציתי כל כך לעשות משהו להשיב לו  את חיוכו, את כוחו , את חוכמתו ואת כבודו. בלילה , כששכבנו בדרגש העץ זה ליד זה , היינו מדברים על העבר , על חתונה בחצרו של רב שהשתתפנו בה, על היעלמות בנו של סוחר יהודי עשיר שברח לברית המועצות ועוד זיכרונות מהעבר.

בבוקר מוקדם היינו קמים אבי ואני לפני כולם והולכים לבלוק סמוך להתפלל. קיימנו מצוות אפילו במחנה השמדה. התפללתי כל יום כדי לגרום לנחת לאבי , להראות לו שאני נחוש בדעתי להישאר יהודי אפילו בממלכה המקוללת הזאת.
 18 בינואר 1945 , הצבא האדום רחוק  קילומטרים ספורים מאושוויץ. אבי ואני , שנינו רצוצים , משתתפים בצעדת המוות . צעדת המוות לגלייוויץ', לילות השינה בשלג , המסע ברכבת בעמידה בקרונות פתוחים חשופים לקור ולשלג, צעקות הטירוף של המתים החיים קודם לבואנו לבוכנוואלד.

אני זוכר שרמסו אותי ואחר כך גררו אותי על רגלי. כולנו היינו שקועים בהזיות, היינו מתים מהלכים ,שלא פחדו עוד מהמוות.

מצבו של אבי הורע , הוא גסס . זה היה היום האפל ביותר בחיי. יום כבד-משמעות. הייתי חלש וחולה בעצמי , נכספתי לעזור לו, אך לא ידעתי איך, הייתי עושה הכול, הייתי נותן לו בשמחה את דמי, את חיי, הייתי מוכן למות במקומו , אלא ששעתי טרם באה.

התחננתי בפני הרופאים , השטובנדיסט , הבורא בכבודו ובעצמו , עשו משהו בשביל אבי. כולם היו חסרי רחמים.

כמה פעמים גורשנו החוצה לנקות את המחנה. אבי לא יכול היה לזוז, רציתי להישאר איתו , אבל גורשתי החוצה באלות. התחזיתי לחולה או לגוסס , רציתי לצעוק לא אתן לך למות לבד , אבל אבי גסס ואני התפקעתי מכאב. לא רציתי לעזוב אותו באותו בוקר , אבל הכריחו אותי. היכו אותי , איבדתי את ההכרה. הוא נאנח , גנח וגסס.

בן 16 הייתי במות אבי. משהו מת גם בקרבי.

לא יכולתי לבכות , ליבי נשבר , אך לא היו לי עוד דמעות . נפרדתי  מעצמי. המתים אינם בוכים . איש לא בכה במחנה בוכנוואלד, כאילו פחדת שאם תתחיל, לא תוכל להפסיק. החופש יהיה , לדידנו , היכולת לבכות שוב.

צלעתי על פני המחנה , מתנודד, נפש מאובנת , ראיתי את עצמי בין המתים, חיפשתי את אבי כמו כדי לומר לו , ראה , אני איתך , אני כאן לצידך.
רגע לפני מותו במחנה בוכנוואלד היה לו רגע נורא של צלילות דעת, הוא פקח את עיניו לרווחה.

אחרי מות אבי שקעתי בקהיון שנמשך עד השחרור , ב11 לאפריל 1945. לא היה לי רצון לחיות . לא ידעתי מה מתרחש במחנה או אפילו בבלוק שלי . לא ידעתי עוד שום דבר, לא רציתי לדעת. מכל מבחינה מעשית, נעשיתי לאחד ה"מוזלמנים"  הנסחפים אל מחוץ לחיים. לתוך המוות כמו לתוך מים. לא עוד רעבים , לא צמאים , ולא רדומים, לא מפחדים מהמוות וגם לא ממכות. הם היו מתים אבל לא ידעו זאת.

השבועות המעטים האלה , נטולי תחושה ותוכן , מתוארים בכמה עמודים בספר הלילה.

לא עמדתי עוד בתור ללחם או למרק , לא חיכיתי לשום נבר ואף אחד. נסחפתי דרך הזמן ושקעתי בשינה בלי-חלומות. כשהתעוררתי , לא ידעתי היכן אני נמצא. הייתי מנותק מהמציאות ורק אנשי המתרת במחנה בוכנוואלד גררו אותי ב5 לאפריל 1945 להתחבא בבלוקים.

כאשר נכנסו החיילים האמריקאיים הראשונים למחנה בוכנוואלד המשכתי להיות אדיש לחלוטין. המשכתי לשוטט במחנה המום ומבולבל .

היינו כ-400 ילדים ונערים שניצלו במחנה בוכנוואלד , הצעיר ביותר ילד בן שמונה  , לימים הרב הראשי לישראל, ישראל מאיר לאו ועוד ילדים שהפכו למדענים נודעים מאוחר יותר.

ביליתי כמה ימים בבית החולים ( בית החולים של הס"ס לשעבר)  במצב של הכרה –למחצה.

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…