דלג לתוכן הראשי

פגישה מאוחרת: הילדים ניצולי השואה נפגשו לראשונה אחרי 76 שנה


אליס וסימון היו ילדים כשמשפחותיהם התחבאו יחד מפני הנאצים בבריסל, ונפגשו השבוע לראשונה מאז, בזכות ספר זכרונות מימי המלחמה. "חשבתי שכל המשפחה נרצחה"


76 שנים אחרי שנפגשו בפעם האחרונה, אליס גרסטל וסימון גרונווסקי חידשו בשבוע שעבר את הקשר שניתק בזמן השואה. הקשר התחדש לאחרונה בזכות קרוב משפחה של גרסטל שנתקל בסיפורו של גרונווסקי, והשבוע נפגשו השניים בפעם הראשונה מאז, בקליפורניה, ארה"ב, אחרי שבמשך שנים הייתה גרסטל משוכנעת כי סימון לא שרד את התופת.

 בשנת 1941, כשנה לאחר הפלישה הנאצית לבלגיה, כשעוד היו השניים ילדים צעירים, התחבאה משפחתה של גרסטל מפני הנאצים בבית משפחת גרונווסקי בבריסל. אביה של גרסטל הצליח להשיג עבור בני משפחתו אשרת מעבר לצרפת הכבושה, ומשם למרוקו, ואילו בני משפחתו של גרונווסקי היו סבורים כי עליהם להישאר חבויים בביתם. המשפחות נפרדו ובכך נגמרה גם מערכת יחסים צעירה בין אחיה הגדול של גרסטל לאחותו הבכורה של גרונווסקי, שהיו אז בני 18.

 בני משפחת גרונווסקי נותרה בדירת המחבוא כ-18 חודשים, אלא שאז התגלו על ידי הנאצים ונשלחו לאוושויץ. אמו של גרונווסקי פעלה בגבורה יוצאת דופן: היא הצילה את אבי המשפחה שבמקרה לא היה בבית כשהנאצים הגיעו בכך ששיקרה כי הוא נפטר, ולאחר מכן גם הצליחה לחלץ את גרונווסקי בן ה-10 מהרכבת למחנה ההשמדה, בו נרצחה יחד עם בתה הבכורה.

סימון סיפר השבוע לכלי התקשורת בארה"ב כי אחיה הגדול של גרסטל, שהלך לעולמו לפני מספר שנים, התכתב עמו בעבר, אך ככל הנראה לא שיתף את משפחתו בידיעה כי חלק מבני משפחת גרונוווסקי שרדו את השואה מפני שהיה שבור לב ממותה של בת המשפחה, חברתו הראשונה.

 כך קרה שגרסטל לא ידעה כלל שסימון נמצא בין החיים, וגילתה זאת רק לפני כחצי שנה בעת שאחיינה, שמתגורר אף הוא בארה"ב, החליט להתחקות אחר סיפור הישרדותם של בני משפחתו במלחמת העולם השנייה, ונתקל בקובץ הזיכרונות "הילד מרכבת מספר 20" שכתב סימון בשנת 2002. גרסטל סיפרה: "חשבתי שכל המשפחה נרצחה". 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…