ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה
בימי מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
ספר זה
מגולל זיכרונות ילדות מתקופת השואה של פרופסור אריה דורסט. המחבר מספר את תלאותיו כילד
שנלחם למען ההישרדות שלו ושל אִמו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין, בעת הכיבוש
הגרמני. ההישרדות הייתה כרוכה במלחמת קיום קשה ואכזרית בתקופה האפלה של יהדות
פולין, שנמשכה חמש שנים.
אריה
דורסט, שיחד עם אמו שרד את השואה תוך קשיים רבים, המתוארים בספר, הצליח לעלות
לישראל עם תום המלחמה ולהתחיל חיים חדשים.
הספר יצא
לאור בשיתוף עם הוצאת יד ושם.
רקע על
הכותב
פרופסור אריה לאופולד דורסט , כירורג ישראלי, פרופסור אמריטוס בבית ספר לרפוא ה- אוניברסיטה העברית בירושלים. היה יו"ר איגוד הכירורגים
בישראל ונחשב עד היום לבכיר הכירורגים בישראל....
הקים את
יחידת ההשתלות הראשונה
בישראל, עמד בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל
את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים.
בשנת 1952 החל לימודי רפואה באוניברסיטה
העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית וסיים אותם ב-1959. הוא שירת בצה"ל
החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני, בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל
שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה, דורסט שנקלע למקום ולא היה
עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס
וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין והציל את חייו של הפצוע. במהלך הטיפול
בפצועים החלו הסורים לטווח את אזור התאונה, דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי
הפצועים תחת אש לבית חולים. על פועלו קיבל את צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון.
בהמשך שירת כרופא חטיבתי, ב-1969 היה ממקימי בית חולים שדה זירתי וגיבש עקרונות
חדשים לרפואת השדה בקרב.
במלחמת יום הכיפורים היה רס"ן אריה
דורסט הכירורוג הראשי של בית החולים הזירתי -הצבאי ברפידים ומאות חיילים שנפצעו אז
חייבים לו את חייהם.
אריה דורסט , בן
8, במחסן הפחמים של המטפלת הנוצריה קסיה
ליאופולד
(אריה) דורסט , ילד בן 8 , נותר לבדו בגטו לבוב עם אמו לאחר שאביו הרופא גוייס
במפתיע לצבא האדום כרופא צבאי . נוכח האקציות של הגרמנים המשתוללות בגטו , מחליטה
האם עם ילדיה לברוח ולמצוא מסתור בבית של קסיה המטפלת הנוצריה של הילד אריה/לאופולד
דורסט .
בצילום מטה : גטו לבוב 1941
כותב פרופסור אריה דורסט בספר זיכרונותיו :
"אימא אמרה , הולכים לקסיה. לקחנו קצת
מיטלטלים חיוניים וברחנו יחד עם אחי מריאן מביתנו לביתה של המטפלת שלי. הדלת פתחה
לפנינו בלי שאלות , ירדנו במהירות למרתף, נכנסנו למחסן הפחמים וקסיה הייתה נועלת אחרינו
את הדלת במהירות .
לכל בניין באותם ימים הייתה קומת מרתף ,ולכל
דייר היה בה מחסן משלו שבו אופסנו עצים, מזון יבש , חפצים ומצרכים שלא היה בהם צורך מיידי .קסיה הכינה לנו מזרנים , כיסאות , אוכל ליום שלם
ודלי לצרכים – שאותו דאגה לרוקן אחת ליום. בכל דקה יכול היה מי מהשכנים לרדת למחסן
שלו. קסיה היתה צריכה לחשב היטב מתי לרדת אלינו, ולכוון לשעה שאיש אינו יורד להביא עצי הסקה או תפוחי אדמה או פחמים. היה עליה להימנע
מלעורר חשד בירידותיה התכופות למרתף , ולהסתיר את המזון ואת דלי הצרכים שלא יבחינו
בהם. הסכנה היתה רבה , הפחד מצמית.
על אחי הפעוט שמרה קסיה אצלה. להחביא אותו
איתנו במחסן היה התגרות בגורל. קסיה לא הסכימה לכך . "ילד בן שלוש אינו מסוגל
לשהות שעות ארוכות במקום צר וסגור . הוא יבכה ויסגיר אותנו " .
אבל הייתה לה הצעה אחרת :
"אני אשגיח עליו" , אמרה לאימא.
"הוא יהיה איתי בדירה, ואם מישהו ישאל שאלות, אגיד שהוא אחייני שנשלח אליי
מהכפר. אגיד שאחותי הגדולה ילדה תינוק חדש ואין לה כוח לטפל בו עם שאר ילדיה
הקטנים , ולי הרי אין ילדים אחרים ".
חורף 1941 היה ארוך וקשה. איני זוכר באיזו
תכיפות התרחשו האקציות , אני משער שאחת
לשבועיים-שלושה. בכל פעם שסכנה רבצה לפתחנו, לקחה אמא אותי ואת אחי לביתה של קסיה
ושם שהינו עד יעבור זעם.
ילדים הם עם סתגלן, וגם אני הסתגלתי מהר
לתנאים החדשים, על אף אי הנוחות הרבה. המחסן במרתף החשוך היה קטנטן . רוב הזמן שכבנו , אני
ואימי , על מזרן דק וצר. קסיה הייתה מגיעה למרתף בשעות הערב המאוחרות ,
מביאה קצת אוכל , בדרך כלל תפוחי אדמה מבושלים, מעבירה את הצרכים לדלי אחר
ומנקה את סביבתנו. ביקוריה היו קצרים מאוד, חטופים ממש. הבנתי, כמו שהבנתי במפגש
קודם עם הקצין הנאצי שעצר אותנו , שאסור לי להקשות שעליי להיות בשקט, לא לבכות, לא לנדנד, שכל
התנהגות לא מתאימה שלי תסכן את שנינו. הבנתי את מהותה של הסכנה. ילדים מבינים,
חושיהם רגישים כשל חיות קטנות.
אבל ההבנה עוררה בי חרדה . שכבתי במרתף
האפל של קסיה כמו בתוך לימבו אטום – עיניי עצומות ואוזניי כרויות לכל צליל , לכל
הגה. שמעתי את הפסיעות במדרגות, פסיעות כבדות של גברים, פסיעות קלות של נשים, צעדי
ריצה של ילדים , דלתות נטרקות . פטפוטי השכנים הדהדו בעוצמה באוזני הילד שלי. כל
קול ששמעתי הבעית אותי. כל רגע , כל שנייה , יראתי מן הרגע שהדלת תיפתח ואחד
השכנים , או שוטר , או מלשין , יעמוד על הסף. אם נתגלה, ידעתי : זה יהיה סופנו.
מוזר: העובדה שאימי הייתה איתי לא הרגיעה אותי
או הקלה עליי שנינו הסתגרנו בפחדינו . היא בפחדיה ואני בפחדיי. לא התרפקתי עליה
ולא ביקשתי ניחומים בזרועותיה, והיא לא התאמצה לרכך בעבורי את השעות הארוכות לאין
קץ. החרדה הקפיאה אותי, ואולי גם אותה. אלה היו ימים אפלים , שקשה לי לשחזר. ריק
ואטימות עולים בי כשאני מנסה להעלותם מנבכי זיכרוני. רוב הזמן הצלחתי להדחיק את
הזיכרונות. ההדחקה היא אמצעי הגנה יעיל בפני טראומה, אלא אם הטראומה פורצת את הסכר
שהוקם ומציפה את הנפש.
מה היה קורה אילו נשלחתי לבדי למקום מסתור?
עליי לשאול את עצמי אם העובדה שהיינו יחד בימים אלה כל הזמן, גרמה לי לראות בה, באימא
, נוכחות מובנת מאליה. במשך השנים שמעתי וקראתי על ילדים שהוסתרו לבדם , בלב ליבה
של הסכנה, ועל הטראומות ארוכות הטווח שהטביעה בהם חווית הבדידות. שמעתי על ילדים
שנותרו לבדם במחבואם ועל ילדים שהסתתרו או ברחו בחברת אחד מהוריהם או עם שניהם.
אלה גם אלה שרדו את התקופה הקשה בשואה, אך מי שהתחבאו לבדם, התקשו מאוד
להתמודד עם החיים שאחרי. הפצע בליבם לא
התאחה.
למזלי הרב, אימי הייתה לצידי כל הזמן .
שכבנו על המזרן הצר במחסן , דוממים כעברים
נפחדים, לפעמים חשבתי על אחי הפעוט המוחבא אצל קסיה בדירתה בקומה השלישית . הוא היה
ילד מתוק ונוח ולא גרם לקסיה שום קושי , אחרי הכול הוא הכיר אותה מעבודתה אצלנו .
אבל היא הייתה המטפלת שלי, לא שלו. הוא גדל עם אימא, ללא מטפלת , והיה קשור אליה
מאוד. חששתי מה יקרה כאשר יגברו עליו
געגועיו. ודאי יבכה, והשכנים ישמעו את בכיו , מה יהיה אז?
כאשר חשבתי את המחשבות הנוגות האלה הבטתי
באימא . היא שכבה על מקומה ודמעות ניגרו בשקט מעיניה וחרצו שבילים על לחייה.
יום אחד נדמה לי ששמעתי בכי . זה היה בכי
ממושך של ילד מפוחד שנשאר לבד בבית . אחרי
זמן רב שמעתי קול של אישה המנסה להרגיעו. לבסוף שכך הבכי , נשמעו צעדים, טריקת דלת
, ושקט מוזר השתרר .
"זה לא מריאן, זה ילד אחר והוא לא
בוכה כבר" , אימא נאנחה, מיטלטלת כתמיד בין דאגה לרגיעה..
נדמה היה לי שהאקציה לא תיגמר לעולם. שלושה
שבועות לא קמנו מהמזרן.
"בלי קולות , אם תחשוב על זה , תצליח"
, אמרה אימי.
סוף סוף נגמרה האקציה . אפשר היה לצאת
מהמחבוא ולחזור הביתה. רצתי למעלה , לקסיה. "איפה אחי ? " שאלתי .
"החזרתי את מריאן הביתה" , אמרה
קסיה "הוא בכה יותר מדי והשכנים
התחילו לחשוד . אצלכם הוא יהיה בסדר . לדודים שלכם יש ילדים והתעודות שלהם טובות ,
הם יגידו שהוא הילד שלהם ".
הרגשתי מחנק בגרון וטעם מר התיישב לי בתוך
הפה. שפת גופה של קסיה ענתה בה שהיא לא ממש האמינה למוצא פיה. היא הוסיפה ואמרה,
"יותר טוב שהילד יהיה בביתכם, כי הוא כבר מעורר כאן תשומת לב ועלול לגרום
שיגלו אתכם , ואותי "
אמא החווירה כשירדתי וסיפרתי לה.
כשבאה קסיה להודיע לנו שהסתיימה האקציה .
היו פנייה חמורות ומבולבלות. "מצטערת גברת דורסט , אתם חייבים ללכת עכשיו ולא
לחזור. השכן מלמעלה כבר שם לב שאני יורדת תמיד בשעות הערב. עוד שכן העיר לי ,
"מה את עושה כל כך הרבה במחסן ? " אם מישהו ירד בעקבותיי יום אחד , זה
יהיה הסוף שלי , וגם שלכם. הגרמנים עוד מסתובבים, אבל אתם חייבים לחזור הביתה, אני
פוחדת שתסכנו אותי ואתכם " .
כאשר שלחה האם במהירות את הילד אריה דורסט לדודים להביא במהירות אליה בחזרה
את אחיו הפעוט בן השלוש התברר למגינת ליבם כי הפעוט נתפס אז בדיוק באקציה בגטו
לבוב ונשלח להשמדה .
"ליבה של אימא נשבר לצמיתות. התינוק
שלה , ילדה הקטן והאהוב נלקח ממנה לבלי שוב."
מקור וקרדיט :
ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב
ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
ראה גם : טריקת
הדלת שהצילה חיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה