ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה
בימי מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
ספר זה
מגולל זיכרונות ילדות מתקופת השואה של פרופסור אריה דורסט. המחבר מספר את תלאותיו כילד
שנלחם למען ההישרדות שלו ושל אִמו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין, בעת הכיבוש
הגרמני. ההישרדות הייתה כרוכה במלחמת קיום קשה ואכזרית בתקופה האפלה של יהדות
פולין, שנמשכה חמש שנים.
אריה
דורסט, שיחד עם אמו שרד את השואה תוך קשיים רבים, המתוארים בספר, הצליח לעלות
לישראל עם תום המלחמה ולהתחיל חיים חדשים.
הספר יצא
לאור בשיתוף עם הוצאת יד ושם.
רקע על
הכותב
פרופסור אריה לאופולד
דורסט הוא כירורג ישראלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית
בירושלים. היה יו"ר איגוד הכירורגים
בישראל ונחשב עד היום לבכיר הכירורגים בישראל.
הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, עמד
בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל את המחלקה
הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים.
דורסט היה מנתחם של ראשי הממשלה אריאל שרון
ושל בנימין נתניהו .
בשנת 1952 החל לימודי רפואה באוניברסיטה
העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית וסיים אותם ב-1959. הוא שירת בצה"ל
החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני, בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל
שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה, דורסט שנקלע למקום ולא היה
עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס
וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין והציל את חייו של הפצוע. במהלך הטיפול
בפצועים החלו הסורים לטווח את אזור התאונה, דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי
הפצועים תחת אש לבית חולים. על פועלו קיבל את צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון.
בהמשך שירת כרופא חטיבתי, ב-1969 היה ממקימי בית חולים שדה זירתי וגיבש עקרונות
חדשים לרפואת השדה בקרב.
במלחמת יום הכיפורים היה רס"ן אריה
דורסט הכירורוג הראשי של בית החולים הזירתי -הצבאי ברפידים ומאות חיילים שנפצעו אז
חייבים לו את חייהם.
הילד אריה דורסט כילד רוכל פולני ברחובות
עיירה פולנית
הילד אריה דורסט , בן 11 , נקלע עם אימו
לתוך המרד הפולני בוורשה והסתתרו במקלט של מחתרת הארמיה קריובה הפולנית שהיו בטוחים
שמדובר בפולנים שאביהם נהרג כקצין פולני במלחמה.
הם נאלצו להסתתר יחד אנשי המחתרת הפולנית במשך ארבעה שבועות רצופים ,
כשבועיים בכל מקלט כאשר המזון היה דל והשינה כמעט בלתי אפשרית נוכח היריות והלחימה
ברחובות וורשה.
לאחר הניצחון של הגרמנים במרד ורשה הפולני ,
הם הועלו לרכבת משא ונשלחו לגרמניה , אך הצליחו לברוח בתחנה של העיירה הפולנית
פרושקוב. משם ברחו לעיירה הפולנית
לשנא-גורא עשרים וחמישה קילומטר מוורשה.
כותב פרופסור אריה דורסט בספרו האוטוביוגרפי
המרתק והחשוב :
" בעיירה הקטנה הזאת סרה מאיתנו ,
לראשונה מזה זמן רב, אימת המוות היומיומית. הגרמנים התמקדו כנראה בעיר הבירה וורשה
, שכיבושה מחדש וההגנה עליה סיפקו להם משימות רבות .
למזלנו הטוב, נחשבנו לגיבורי המרד הפולני
בוורשה, דבר שהוסיף ליוקרתנו ונימק את בואנו לעיירה. בסביבתנו הפולנית ידעו
שברחנו מוורשה בעקבות מרד הנפל הפולני .
הילת המרד , מקור גאווה יחיד לפולנים שהובסו כה בקלות בספטמבר 1939 , נקשרה עתה
מעל ראשינו. המרד השיב את הצבע ללחייהם של הפולנים הלאומנים, אשר התבוסה המבישה של
ארצם המשיכה לצרוב את נפשם.
איש, כמובן , לא חשד כי אנו יהודים . לו
ידעו על כך הפולנים הלאומנים הגאים , אין לדעת איך היו נוהגים בנו.
הייתי בן אחת עשרה , ילד שהתפתח בתנאי לחץ
מהר מכפי גילו. היה ברור לי שעליי להירתם למאמץ ולהביא לחם הביתה, כמו שעשו ילדים
אחרים , מבוגרים וגם צעירים ממני.
עבודת
ילדים הייתה מקובלת באותם ימים קשים . שלטונות הכיבוש הגרמנים דאגו רק להמשך
השליטה ולא לטובת הנשלטים. אנו הילדים לקחנו על עצמנו את תפקיד המפרנסים. נטלתי את
תפקיד "הגבר" בטבעיות המעוררת בי היום השתאות. כשאני נזכר באותם ימים ,
אני שואל את עצמי אם אני הוא שיזם עסקאות , שקנה ומכר ושהרוויח כסף? נסיבות החיים
והסביבה לימדו אותי את חוקי השוק והרחוב והדריכו אותי באותם זמנים מעורערים.
כאמור לא הייתי הילד היחיד שפעל כך, מכורח
הנסיבות . עבודת ילדים מרימה ראש בעת מלחמה. העובדה שבתי הספר נסגרו ושלרשותנו עמד
כל הזמן שבעולם מסבירה זאת באופן חלקי בלבד.
לא היינו אומללים ולא חשנו עצמנו מדוכאים
או משועבדים. אדרבה , זאת הייתה הזדמנות שלנו לתת פורקן למרצנו, למצות את כישורנו
ולבטא את הזריזות , הפיקחות , והערמומיות שסיגלנו לעצמנו.
וכך בגיל אחת-עשרה , הייתי לסוחר-רוכל,
לאחד מקבוצת ילדים רוכלים כמוני. נער פולני מבוגר ממני הכניס אותי לעסק. הוא סיפק
לי את הסחורה- שרוכים , גפרורים, נרות , סוכריות וכדומה- ואני שילמתי לו אחרי
שמכרתי אותה. התמקמתי בתחנת הרכבת של העיירה
הפולנית ובבתי הקפה שהתארחו בהם חיילים וקצינים גרמנים.
לעיסוקי במסחר זעיר הוספתי מקצוע מבוקש במיוחד
- צחצוח נעליים. כבשתי פינה בירכתי בית קפה הומה, ושם צחצחתי את נעלי הקצינים
הגרמנים עד ברק. כשירות נוסף , עזרתי להם ללבוש את מעיליהם הכבדים , והם גמלו לי
בתשרים נדיבים.
חזרתי הביתה מרוצה וגאה בתרומתי למשפחתנו
הקטנה. מטבעות ושטרות הצטברו בארנקי מדי יום. אימא ידעה להעריך את מאמציי.
עכשיו , הרחק מוורשה ומהדי המלחמה , לא
נתנו את דעתנו להתפתחויות היומיומיות בחזית. אולם בוקר אחד דומה היה שהחדשות הטריות
מתדפקות על דלתנו. המראה היה מטלטל ומרגש: שיירות-שיירות של משאיות גרמניות חלפו
על פני העיירה ופניהן מערבה. האם הגרמנים נסוגים? האם הם חוזרים לגרמניה מובסים
ומושפלים? לא העזנו האמין .
מקור וקרדיט :
ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב
ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
ראה גם דיווח קודם שלנו מלפני 3 שנים : נרדפים
בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה
ראה גם : טריקת
הדלת שהצילה חיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה