המחנה הוקם מיד עם שחרור מחנה המות ברגן בלזן באפריל 1945 על ידי
הצבא הבריטי. המחנה הוקם בבסיס הוורמכט שהיה צמוד למחנה ברגן בלזן.
מחנה העקורים חולק לשלושה מחנות מחנה 1 אליו הובאו משוחררי מחנה
המות שרובם היו חולים בטיפוס ומחנה זה שמש כבית חולים. מחנה 3 שבו רוכזו משוחררי
מחנה המות ששרדו ומצבם הבריאותי היה טוב יותר. בתחילת שנת 1946 התחילו לזרום
עקורים שניצלו במחנות אחרים ובעיקר כאלו ששהו בתקופת המלחמה ברוסיה ובתום המלחמה
חזרו לארצם וחפשו מקום מקלט. הוקם מחנה 2 שקלט בעיקר פליטים אלו.
במחנה העקורים הוקמה הנהגה יהודית שדאגה לקיים לשקם את חיי
הפליטים היהודים בעזרת הגוינט ואירגונים אחרים. במחנה העקורים הוקמו גני
ילדים, בתי ספר ובתי ספר ללמוד מקצוע. התקימו חיי תרבות, תאטרון, הוצאו עיתונים
ופורסמו ספרים. היתה משטרה ששמרה על המחנה, שוטרים יהודים. במחנה קיים גם בית
קברות חלקם עם מצבות של אלמונים וקברי אחים.
מחנה העקורים התקיים עד 1952, רב השוהיים בו עלו ארצה אם קום
המדינה מיעוט חיכה לקבלת אשרות לארצות הברית וקנדה.
המחנה הוחזר לצבא גרמניה ואחר מספר שנים הושאל לנאט"ו שלאחרונה
הודיע שהוא מתפנה מהמחנה.
אני הגעתי למחנה העקורים ברגן בלזן בגיל שנתיים ב1946
ושהייתי בו עד 1949. הזכרונות שלי מאד מועטים אך שמעתי רבות מהורי על התקופה ההיא.
חזרתי לבקר ב2009 וזיהיתי בהתאם לתמונות את המקומות בו היה גן הילדים והבנין בו
התגוררנו.
רקע היסטורי
רבים מאלה ששרדו בארצות מזרח אירופה
ובמחנות לא רצו כלל לשוב למולדתם ולהשתלב בה. כ-50,000 מניצולי המחנות נשארו במקומות
שבהם שוחררו, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, והפכו לעקורים במחנות עקורים. אל אלה
הצטרפו, בזרם גובר והולך, בורחים מן המזרח, בעיקר
מפולין, שרצו להתרחק מארצותיהם ומיבשת אירופה. רבים שמו פעמיהם אל נמלי הים התיכון
בדרום אירופה בתקווה לחבור לעלייה הבלתי לגלית, אך הרוב הגדול של הבורחים פנה
למחנות העקורים בשטחי הכיבוש של בעלות הברית בגרמניה ובאוסטריה, שהיו להם לתחנות
מעבר בדרך אל הגאולה. הם קיוו שממחנות העקורים תיפתח להם הישועה והם יוכלו לממש את
רצונם לעלות לארץ ישראל, או להגר לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים.
אולם מה
שנראה תחילה כתחנת מעבר ארעית הפך עד מהרה למקום לחנייה ארוכה וממושכת. ההגבלות על
העלייה שנקבעו על פי הספר הלבן של המנדט הבריטי בארץ ישראל ומדיניות ההגירה
המוגבלת שנקטה ארצות הברית, הפכו את השהות במחנות העקורים לתופעת קבע ל-300,000
יהודים שהתקבצו שם, שהיו ל“עדה אקס-טריטוריאלית“. בדיעבד אנו יודעים שציפיית
הניצולים ארכה חמש שנים ויותר, אולם מנקודת מבטם של המצפים הקץ לא נראה באופק. וכך
התארגנו היהודים שחיו על אדמת גרמניה ואוסטריה למאבקים לשיפור תנאי חייהם בהווה,
לשיקומם ולעתידם. במצב המיוחד שבו נמצאו
הניצולים-הפליטים-המהגרים, באמצע הדרך, וללא חברה
קולטת, אמנם בסיועם של סוכנויות סעד ושליחים, היה תהליך שיקומם של הניצולים כפרטים
שזור ללא הפרד בהתהוותה של חברה חדשה, הנאבקת על קיומה כשם שהיא נאבקת לשיקום
חייהם של חבריה. התארגנותם ופועלם של מוסדות וארגונים, של מערכות הכלכלה,
הפוליטיקה והחברה, החינוך, חיי הדת והתרבות, והתהוותה והתפתחותה של תרבות הזיכרון
– כל אלה היו שזורים ללא הפרד בקונפליקטים ובמאבקים תוך כדי התפתחותם של ערוצי
תקשורת פנימית וחיצונית, יהודית וכללית. ברגן-בלזן, מחנה
העקורים הגדול ביותר בגרמניה, אשר מנה בין 9,000- ל 12,000עקורים יהודים, מדגים
באופן מובהק את התהליך הזה של השיקום והתחייה על כל שלביו והיבטיו.
התמריץ לצאת מן הדיכאון והאבדן היה בהקמתן
של משפחות חדשות, פיצוי על אבדן הקרובים והמשפחות מזה, ותשתית לבניית חיים חדשים –
מזה. זוגות התקשרו מהר על מנת להקים לעצמם פינה
פרטית ולהוליד ילדים בטרם יאחרו את המועד. קצב החתונות בברגן-בלזן הגיע ל-50
חתונות בשבוע, 7-6 חתונות ביום. אחרי החתונות – באו הילדים, למרות מצבן הבריאותי
של הניצולות. עד ינואר 1948 נולדו אלף תינוקות בברגן-בלזן, ובסך- הכל נולדו בו עד לסגירתו בספטמבר 1950 למעלה מ-2,000
ילדים. הילדים היו למוקד חיי החברה והציבור במחנה, אשר סביבם ולמענם הוקמה מערכת
שלמה של מוסדות טיפול, חינוך ותרבות.
כבר ביולי 1945 החל להופיע כתב-העת האידי ”אונדזער
שטימע“, שיוזמיו ועורכיו היו רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל. כתב- עת זה היה לבטאונו הרשמי של הוועד המרכזי של
מחנה ברגן-בלזן והאזור הבריטי אך בצידו ובעקבותיו הופיעו כתבי עת רבים, רובם
ביידיש.
מלבד כתבי-עת היתה פעילות ספרותית ופובליציסטית
ענפה ביותר, שניתן לאתר בה שלושה מוקדים, כולם בעלי אופי יהודי-לאומי: הרצון
להנציח ולשמר את זיכרון השואה; התשוקה להחיות את
התרבות והמסורת היהודית; והשאיפה לכונן ריבונות לאומית בארץ ישראל. פן אחר של חיי ציבור עֵרים היה הקמתן של קבוצות
תיאטרון ופעילותן הרבה. הידועה מכולן היתה ה“קאצעט תיאטער“ שיזם
סמי פדר, ואשר הופיעה לראשונה כבר בקונגרס של שארית הפליטה בספטמבר 1945 בצידה
הופיעה גם במת הפועלים ”ארבעטער בינע“ של פועלי ציון. גם כאן שלטה האידיש ועיקר
התוכן היה באזכרה והנצחה של חיי הגטו מזה, ובהעלאת המיטב שביצירה התרבותית האידית
– מזה. בחיי החברה והתרבות הושם דגש רב על המומנט הלאומי-ציוני, אך לא כאנטיתיזה
לתרבות היהודית המסורתית, אלא בנוסח מיוחד וחדש המצרפם יחדיו.
אולם
הפעילות המרשימה ביותר במחנה הייתה בשדה החינוך. ילדים
ונוער, שיקומם והכנתם לעתיד, עמדו בראש סדר יומם של העקורים. זאת למרות המחסור
החמור בציוד - בעיקר בספרים - ובכוח אדם מתאים. זמן
רב לפני שהגיע סיוע כלשהו מבחוץ, ביוני 1945
, נוסד בית-הספר הראשון, שהמורה בו היה פאול טרפמן. יוזמה זו התפתחה עד מהרה לרשת חינוך.
בפברואר 1946 כללה רשת החינוך בית-ספר
יסודי בן 200 ילדים; גימנסיה עברית ע“ש החטיבה היהודית הלוחמת, שנפתחה בדצמבר 1945
ביוזמתם של הניצולה ד“ר הלן ורובל ושל איש הבריגדה דוד ליטמן, ובה 100 תלמידים; שני בתי ספר של בית יעקב, אחד פולני ואחד הונגרי, ובהם כ-200
ילדים; ישיבה ובה 100 תלמידים; בית ספר מקצועי בסיוע אורט; אוניברסיטה עממית;
והכשרות חקלאיות של החלוץ, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל . בתי הספר השונים היו מוקד מקרין לטיפוחה של
תרבות לאומית, החגים הלאומיים שנחוגו בבתי הספר נחוגו ברוב עם, הצגות ותערוכות של בתי הספר היו לאירועים
ציבוריים כלליים, וכולן נשאו אופי לאומי
מופגן. המורים במוסדות אלה היו ברובם עקורים, וקבוצת שליחי היישוב הגיעה
לברגן-בלזן אחרי שכבר רוב המוסדות היו במלוא פעילותם.
את
ההתארגנות הלאומית יש לראות גם על רקע קשיחותה של מדיניות ההגירה המערבית בכלל,
וזו הבריטית ביחס לארץ ישראל, בפרט. כבר כעשרה ימים לאחר השחרור הוקם ועד יהודי
למחנה. בספטמבר 1945 התקיים הקונגרס הראשון של שארית הפליטה באזור הכיבוש הבריטי,
בסימן הדגל הכחול- לבן, ותחת הסיסמה ”פיתחו
את שערי ארץ ישראל!“. בקונגרס זה גם נבחר הוועד המרכזי לכל האזור הבריטי, חברי הוועד היו אנשים צעירים, בראשית שנות השלושים לחייהם, ששרדו את השואה במחנות ריכוז, ואבדו את רוב משפחותיהם;
כולם היו פעילי ציבור בעבר, רובם במסגרות ציוניות; רובם היו אנשים משכילים והם
ייצגו מגוון רחב של הציבור היהודי. מתחילת
דרכו עמד הוועד המרכזי על בכורתו ובלעדיותו כגוף מעין ממשלתי לכל יהודי האזור
הבריטי, ולמרות שחסר כל משאבים משל עצמו הצליח להיות מעורב ולחלוק באחריות בכל מגוון
הפעילויות. רבות מן הפעילויות ניזומו על ידו, וקיבלו את ברכתם וסיועם של ארגוני
הסעד בדיעבד.
מלבד מגוון הפעילות כלפי פנים כדי לארגן את חיי ההווה ברוח יהודית
לאומית, עסקה מנהיגותה של חברת העקורים באינטנסיביות רבה בפעילות פוליטית שהייתה
מכוונת כלפי חוץ, כלפי השלטונות הבריטיים ובזירה הבין-לאומית כדי לפתור את בעייתם
ולקבוע את עתידם. כשנפתחו שערי היציאה
ושוחררו העקורים - מצאו רבים מאד ביניהם את דרכם לישראל. רבים אחרים בנו את עתידם בצפון
אמריקה. אלה ואלה התערו עד מהרה בביתם החדש. חייהם
במחנה העקורים הכשירו אותם הן כיחידים והן כחברה להיקלטותם המהירה והמוצלחת
ולהשתלבותם הפעילה בציבור היהודי, בתנועה הציונית ובארץ ישראל למרות הטראומה
הגדולה שעיצבה את חייהם כניצולים.
חגית לבסקי היא פרופסור אמריטה
בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, כיהנה כחברה
בוועדת המומחים הבין-לאומית להקמת מרכז התיעוד והזיכרון בברגן-בלזן, ופרסמה את
הספר: לקראת
חיים חדשים: ניצולים ועקורים בברגן-בלזן ובאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, 1945—1950
בהוצאת יד ושם והוצאת מאגנס, 2005.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה