ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה
בימי מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
ספר זה
מגולל זיכרונות ילדות מתקופת השואה של פרופסור אריה דורסט. המחבר מספר את תלאותיו כילד
שנלחם למען ההישרדות שלו ושל אִמו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין, בעת הכיבוש
הגרמני. ההישרדות הייתה כרוכה במלחמת קיום קשה ואכזרית בתקופה האפלה של יהדות
פולין, שנמשכה חמש שנים.
אריה
דורסט, שיחד עם אמו שרד את השואה תוך קשיים רבים, המתוארים בספר, הצליח לעלות
לישראל עם תום המלחמה ולהתחיל חיים חדשים.
הספר יצא
לאור בשיתוף עם הוצאת יד ושם.
רקע על
הכותב
פרופסור אריה לאופולד
דורסט הוא כירורג ישראלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית
בירושלים. היה יו"ר איגוד הכירורגים
בישראל ונחשב עד היום לבכיר הכירורגים בישראל.
הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, עמד
בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל את המחלקה
הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים.
דורסט היה מנתחם של ראשי הממשלה אריאל שרון
ושל בנימין נתניהו .
בשנת 1952 החל לימודי רפואה באוניברסיטה
העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית וסיים אותם ב-1959. הוא שירת בצה"ל
החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני, בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל
שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה, דורסט שנקלע למקום ולא היה
עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס
וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין והציל את חייו של הפצוע. במהלך הטיפול
בפצועים החלו הסורים לטווח את אזור התאונה, דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי
הפצועים תחת אש לבית חולים. על פועלו קיבל את צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון.
בהמשך שירת כרופא חטיבתי, ב-1969 היה ממקימי בית חולים שדה זירתי וגיבש עקרונות
חדשים לרפואת השדה בקרב.
במלחמת יום הכיפורים היה רס"ן אריה
דורסט הכירורוג הראשי של בית החולים הזירתי -הצבאי ברפידים ומאות חיילים שנפצעו אז
חייבים לו את חייהם.
אריה דורסט : התושיה של ילד יהודי בהיתקלות
עם בלשים פולנים
הכסף של אימא הלך ואזל ויצאנו לגברת קומורובסקה, שגרה במרכז ורשה
בזהות נוצרית.. הכוונה של אימא היה להשאיר אצל הגברת קומרובסקה את אחד מתכשיטיה כדי
שתמצא לו קונה .
מדי פעם
כיתתנו את רגלינו לביתה , חרף הסכנות , כשנזקקנו למזומנים , היא הייתנה
הכתובת. אבל כל יציאה לעיר וורשה היתה מסוכנת.
כילד, לא התפלאתי כלל על האנשים שהתפרנסו , עשו
עסקים ואולי אף התעשרו באותה עת מאסונם של אחרים. כל אותן שנים , כשאני ואימי
עשינו מאמצים אדירים כדי לשרוד, התקיימה במקביל תת-מערכת ענפה ומשגשגת של בעלי
מקצועות טפיליים שניזונה מהקורבנות – מבריחים , אנשי השוק השחור, מתווכחים ,
מצילים כביכול, והנתעבים מכול – "ציידי היהודים" . הם הסתובבו ברחבי העיר, בדרך כלל שניים-שניים , וכאשר נראה
להם מישהו חשוד , עצרו אותו , דרשו תעודות , ולרוב דרשו כסף, דמי לא יחרץ. הם ארבו
בכל פינה , וכל היתקלות בהם הייתה הזמנה למחול. מחול המוות.
בצילום : ורשה 1942
מה שהניע אותם הייתה תאווה פשוטה וגסה
לכסף. בבחינת "אוהב כסף , לא ישבע כסף" . המושג "מצפון " לא
היה קיים במילון הפנימי שלהם. ההיתכנות של אנשים כאלה , עצם יציאתם מאפלת יצריהם אל
אור המציאות ברחובות וורשה היא מן התוצאות הקשות , המכוערות והמזיקות ביותר של
המלחמה.
צעדנו איפוא אני ואימי בדרך לגברת קומרובסקה. לא
היינו נינוחים ושלווים , להפך. זמן רב עבר מאז יציאתנו האחרונה מהבית, ואפילו מעט
הביטחון שטיפחנו בימי השלווה היחסית אצל בעלת ביתנו התפוגג. כל פולני שנתקל בנו או
עבר על פנינו היה עלול לחשוד בנו ולמסור אותנו לשלטונות.
נוכחותם המאיימת של
הגרמנים הייתה מורגשת בכל מקום. הבטנו בחשש , דיברנו חרש , ואולי דווקא הזהירות
המופלגת שלנו היא שמשכה תשומת לב.
"גברתי , נא לגשת אלינו מיד, עם
התעודות" , הקפיץ אותנו קול סמכותי...
"כן בבקשה"? , שאלה אימא , ניסיון
להיראות שלווה, כאילו לא שמעה את נעימת האיום. כאילו לא נשקפה לה ברגע זה סכנה
איומה.
"אנחנו בלשים של המשטרה הפולנית"
, אמר אחד משני האדונים הפולנים הלבושים בבגדים אזרחיים שעמדו בקרן הרחוב. השני
פתח במטח של שאלות . "את בטוחה שאת פולנייה ? מאיפה את ולאן את הולכת ?
"
אימא פתחה את תיקה לאט , בכוונה להרוויח
זמן , וגלגלי המחשבות שלי התחילו להסתחרר בהילוך מהיר : אם אימא תיחלץ מהצרה , וזה
כלל לא בטוח , יכול אני להסב לשנינו נזק בלתי הפיך. הרי כשיתפנו אליי שני הצוררים,
תוכח יהודתי מעל כל ספק, די במשיכת מכנסיי למטה.
מה עושים? : יחסי הכוחות היו ברורים. אם
אברח, הם ירדפו אחריי, יירו בגבי ויהרגו את אימא. אם אישאר , אז ניחשף. לא במודע שקלתי
את כל הסכנות, אבל הודות לניסיון ממושך בהישרדות עמדתי על השאלות הנכונות והתמקדתי
בהחלטות מיידיות , וכל זה בתוך שניות ספורות , כחיה לכודה.
"נזכרתי שאני צריך לקנות משהו" ,
זרקתי לאימי בנימוס של ילד טוב , וכאילו אין בי כל חשש הודעתי , "אני כבר
חוזר" .
לא
רצתי. ריצה היתה מעוררת חשד. הלכתי בקצב מהיר אך לא מהיר מדי. כשהתרחקתי, עברתי
לריצה ונעלמתי בסבך הסמטאות המוכרות. אולם אחרי שהבהלה הראשונית חלפה, וכשהתברר לי
מעל כל ספק שהשניים לא קראו לי לחזור ולא דלקו בעקבותיי, עמדתי בפני בעיה : מה
עליי לעשות עכשיו? הביתה – לא רציתי לחזור, מחשש שהבלשים הפולנים ידרשו מאימא
להוביל אותם לדירתה כדי לאמת את המידע שסיפקה להם. גם השהייה ברחוב לא הייתה
בטוחה, אבל לא הייתה לי ברירה. הסתובבתי ברחובות הקטנים והקרים של וורשה , עד
שעצרתי בגן ציבורי קרוב לביתנו והתיישבתי על ספסל , עייף וחסר מנוחה.
כשחזרתי סוף סוף הביתה , אימא הייתה שם
לשמחתי , אך דאגה לי מאוד. היא סיפרה שנתנה לשני הפולנים קצת כסף , והם הניחו לה
להמשיך בדרכה. אבל לגברת קומרובסקה כבר לא היה לה כוח ללכת. הלכנו אליה בפעם אחרת,
בחשש כפול ומכופל.
התקרית ההיא הסתיימה בדרך נס בלא כלום. ניסים היו
לחם חוקנו, אך ידענו גם שאין לסמוך על ניסים. כל יום טמן בחובו סכנות מסכנות שונות . המתח הלך וגבר ,
ולרגע לא היה אפשר להרפות. אימת המוות הייתה מוחשית , תמידית וכבדה מאוד.
מקור וקרדיט :
ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב
ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
ראה גם דיווח קודם שלנו מלפני 3 שנים : נרדפים
בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה
ראה גם : טריקת
הדלת שהצילה חיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה