נדרתי הנדר לשמור על אחיי ועל יהדותי
מאת: דינה
גודשלק (פרחי)
ארץ לידה: צרפת - France
שלושה
ילדים יהודים הסתתרו בכפר צרפתי מאימת הגרמנים וניצלו
דינה
נולדה בפריס, צרפת בשנת 1934, להוריה, אמילי סבח וסלומון פרחי, שעברו לצרפת
מטורקיה אחרי הטבח הארמני.
אמה, אמילי, הייתה עקרת בית ואביה עבד במפעל אספקת נפט בצרפת בחברת
אסו. אבא של דינה, סלומון, היה קומוניסט והגיע מטורקיה. הם גרו בשכונה שהיו בה רק
שלוש משפחות יהודיות והיתר היו צרפתים. היו ביניהם יחסים מאוד טובים. האב המשיך
לעבוד. גם ראש העירייה בפרבר בו גרו היה קומוניסט (נרצח על ידי הגרמנים) ולסלומון
היו קשרים עם הקומוניסטים בצרפת שעזרו למשפחה.
דינה מספרת: "בבית ההורים היה חום משפחתי רב. כולם היו
בריאים. אמה הייתה תמיד לבושה היטב ומאופרת. הייתה לה הופעה אצילית. היה פטיפון
וגדלנו עם סוגי מוסיקה מגוונת: קלאסי, יווני, טורקי, צרפתי. אבא בנה לכולנו
אופניים. היו לו ידי זהב. הוא דאג מאוד להקל על אימא בעבודות הבית. מילה של אבא
הייתה מילה. כולנו כיבדנו אותו מאד. ההורים ידעו שאני ילדה עם יכולת עמידה ועקשות
ולכן, כשהרע מכל קרה, אבא ביקש ממני לדאוג לאחי."
בשנת 1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, דינה הייתה בת חמש וחצי.
"כאשר הגרמנים כבשו את פריז, ביוני 1940, אימא הייתה אחרי לידת האח הצעיר
דניאל ואז הייתה בהלה. אנשים התחילו לעזוב את פריז אבל אבא נשאר. אימא שלי עם
דניאל (בן שלושה ימים, זאן ז'אק בן 3, אלברט בן 14 ואני בת חמש וחצי) – עזבנו את
פריז ברכבת לכיוון ליון ומשם תכננו לעבור לצרפת החופשית בדרום. שתי אחיות גדולות
יותר ואח היו אף הם בדרך לליון, אך הרכבת שלהם נפגעה בהפצצה ואימא לא ידעה מה עלה
בגורלם. לפיכך, החליטה האם לחזור לפריז. למזלם הסתבר שגם האחים הגדולים ניצלו
וחזרו לפריז הכבושה. באותה עת גם סבתא, אם-אמי גרה איתנו. היינו עשר נפשות בבית."
באותה תקופה חלו הרבה מאוד הגבלות על היהודים: איסור לימודים,
הגבלת קניות, טלאי צהוב, חשש להשתמש בתחבורה ציבורית, איסור שימוש באירועי תרבות
ועוד. דינה ויתר האחים המשיכו ללמוד בבית הספר, עם הטלאי הצהוב. כאשר הייתה
ביקורת, הזהירו אותם מראש ואיפשרו להם להסתתר בשירותים, כדי לא להתגלות. כל הזמן
חיו בחשש ובפחד אך לפחות הייתה פרנסה. הגרמנים בשלב ראשון לא נגעו ביהודים שהגיעו
מטורקיה, כי הייתה ביניהם ברית, לכן עד שנת 1943 החיים המשיכו כרגיל. (דינה מספרת:
"גם לאחר שהמשפחה נתפסה, ראש העיר החליט שלא ייעשה שימוש בדירה של המשפחה,
וכאשר אחי, אלבר, האח הבכור, ניצל וחזר בגיל 20 לפריז, מצא את דירתם כפי שהיא
והתגורר בה". אלבר גם סיפר לדינה את כל מה שהיא יודעת על המשפחה).
"במרוצת הזמן הם הרגישו שטבעת החנק סוגרת עליהם.
ואז ההורים שמעו שמתארגן משלוח של ילדים פריזאים, על ידי ארגון Secours National, אל מחוץ לפריז בגלל
ההפצצות. בתאריך 27.7.1943 אוטובוס אסף את כל הילדים אל הרכבת. אחרי שאחי עלו
לאוטובוס, אבא כרע ברך לפניי, חיבק אותי (בעצם בפעם האחרונה) והשביע אותי:
"לא להיפרד מהאחים ולא לשכוח שאנחנו יהודים" הבטחתי בלי לדעת את המשמעות".
עלו על הרכבת דינה (בת 8.5) רפאל (בן 10.5) וזאן זאק (בן 6).
"הגענו לעיירה Saint Loup les Gray (מזרחית לדיז'ון), שם העלו אותנו על משאיות כדי לפזר בבתי הכפריים.
אחי, אלברט, שהיה בן 10.5 היה מבוקש על ידי החקלאים כי יכל לעבוד ובכל פעם שקראו
לו לרדת מהמשאית בכיתי ועשיתי סקנדל, אז הורידו ילד אחר. במשאית נשארו ארבעה
ילדים: אני (דינה), אחי ועוד ילד קטן בן 4. בכפר אחד האיש Vauthier חיפש
בת. שם התחילה הטרגדיה: ניסו להוריד את דינה בכוח, ואז האח הקטן גם התחיל לצרוח…
ואז קרה מקרה ועבר שם אדם בעל חזות מרשימה, גבוה עם עיניים כחולות. הוא שאל מה
קורה. Vauthier, שהיה
הגנן שלו, סיפר לו. האדם היה הרוזן הנרי דה מנטון, בעל טירה והשפעה רבה באזור.
אשת הגנן אמרה משהו לרוזן (שמדובר על שלושה ילדים יהודים) והוא
הסתכל ועשה סימן עם היד שהוא לוקח אותנו. הסיכום היה שהבנים יגורו אצל הרוזן בטירה
ואני אצל הגנן. בלילה שוב התחילה הפאניקה של דינה – בכי וצעקות – כי הבטיחה לאבא.
הגנן הלך לרוזן לחשוב מה עושים. אמר הרוזן: "אין בעיה, היא תישן פה עם
האחים". במשך היום הייתה דינה בבית הגנן ובלילה בטירת הרוזן. העיירה נקראה Saint-Loup Les gray.
דינה ואחיה למדו בבית ספר בעיירה. הם הלכו כל יום 2.5 ק"מ
לבית הספר, חזרו בצהריים לאכול ושוב הלכו לבית הספר – בסך הכל 10 ק"מ כל יום
עד סוף המלחמה.
הרוזן הנרי דה-מנטון, היה איש מחתרת אנטי נאצית וכן כל משפחתו. היו
לו תשעה ילדים, רובם היו שגרירים בארצות אחרות שסייעו ליהודים לברוח. טירת האם של
אותה משפחת אצילים נקראה CHATEAU DE St LOUP NXPHE קרוב
לגבול שוויץ, (שם גרה כלתו של הנרי דה מנטון ואשתו של פרנסואה בנו). משם הוברחו
משפחות יהודים לשוויץ, בזמן שבעלה היה באנגליה עם דה-גול ואנשי צרפת החופשית.
דינה סיפרה: "תנאי החיים בכפר היו טובים. זה המקום האחרון שחיינו
בו חיים של ילדים רגילים. כשהיו פשיטות של הגרמנים על העיירה, לבזוז מזון או כלים
ורהיטים, אחי ואני נטמענו בין שאר הילדים והנכדים של המשפחה". (מסתבר שלהיטלר
היה כבוד לאצילים ולכן לא בזזו את הטירות שלהם).
"בכפר כולם ידעו שאנחנו יהודים, אבל בזכות
הרוזן ואנשי המחתרת לא העיזו להלשין עלינו. בימי ראשון היו הולכים לכנסייה ובימי
חמישי היו לימודי קודש עם ילדי הכפר. ילדי הכפר הציקו לשלושת הילדים היהודים. לא
עזבתי את אחי הצעיר זאן זאק ובעצם הפכתי לו לאם. לעיתים זכינו לקבל עונשים פיזיים שיתר
הילדים לא קיבלו: לעמוד על הברכיים בתוך כפכפי עץ עם ידיים פרושות לצדדים כשעל
הידיים מונח ספר (בגלל שהרגנו את ישו!)
בנובמבר 1943, אימא באה בהפתעה לבקר כדי לראות מה עלה בגורלנו.
לאורך כל התקופה שלחנו מכתבים הביתה. במשך שבוע היא הייתה איתנו ובמשך כל זמן השהות
איתנו היא סרגה לנו כפפות, גרביים וכובעים, בצבעים עליזים.
הפרידה מאימא הייתה קשה. היא בכתה, עמדה על הברכיים וחיבקה אותנו.
כחצי שנה אחרי שאימא נסעה, בתאריך 4.5.1944, המשפחה שנשארה בפריז, נלקחה לדראנסי,
מחנה מעבר, ובתאריך 20.5.1944, כשאמי בת 40, היא נשלחה עם אחותי ויקטוריה בת 14
ודניאל בגיל 4 לתאי הגזים באושוויץ.
אחותי אנג'ל בגיל 16, אלבר בגיל 18, ואבי בן 47 – נשלחו לעבודה
באושוויץ. אנג'ל נפטרה מטיפוס ואבא נפטר כמה שבועות לפני השחרור מתשישות (עבד בכיסוי
סיד על גוויות)."
אחי אלבר הוא היחיד ששרד את אושוויץ, לאחר שעבר את צעדת המוות.
במהלך צעדת המוות אלבר היה מאוד חולה וקדח מחום ונפל בשלג. רופא בלגי שצעד לידו
אמר לגרמני: "חבל על הכדור שלך, הוא כבר מת". הצעדה המשיכה ואלבר נשאר
לשכב בשלג. הרוסים מצאו אותו וטיפלו בו. הוא התעורר בבית חולים. לאחר שהחלים,
התיידד עם צרפתי אחר והם הגיעו לתחנת הרכבת. הזהירו אותם שהרכבת בדרך לסיביר והם
ברחו ונפרדו. אלבר הפסיק לתת אמון באנשים בעקבות התלאות שפקדו אותו. הוא שהה אצל
איכרה פולניה במשך כמה חודשים. לאחר שהגיע למשרד הצלב האדום, עזרו לו לחזור הביתה
לפריז. כאדם מאוד פגוע, לא היה מסוגל לשמור על קשר עם שלושת אחיו ששרדו, ובעיקר
כעס על דינה אחרי שעלתה לארץ. כל הניסיונות של דינה לשמור איתו על קשר לא צלחו.
הוא גירש אותה מביתו פעמיים.
דינה מספרת: "לאורך כל תקופת שהותנו בכפר, ההורים היו שולחים
לנו מכתבים ותמונות. פתאום הפסיק הדואר להגיע. ילד אחד בכפר זרק לאחי: טוב שההורים
שלך בבית סוהר…" בכפר ידעו על מצב היהודים. אני בכיתי וניסיתי לברר עם הגנן
מה קרה, ויחד עם הרוזן החליטו לספר לנו מה עלה בגורל יהודי צרפת.
באביב 1945, עם תום המלחמה, באו לאסוף אותנו והגענו למחנה פליטים.
במחנה היה נהוג להפריד בין בנים לבנות. לקחו לי את האחים. עשיתי שביתת רעב. הם
נבהלו והחזירו לי את האחים, אבל שלחו אותנו למחנה פליטים אחר ושוב זה קרה. בינתיים
מצאו את דודתי ובתה, אחות אמי שהסתתרה בכפר עד סוף המלחמה (בעלה היה במחתרת). היא
חזרה לפריז ואנחנו נשלחנו אליה.
החיים לידה היו קשים, היא הייתה מכה אותי ומנצלת אותי. את רפאל
אחי, בגיל 13, שלחו לבית יתומים יהודי, בעיר מלמזון, מחוץ לפריז. אחר כך היא שלחה
את ז'אן ז'אק לבית היתומים. אני נשארתי בבית על תקן של משרתת. הייתה נועלת אותי
בבית. מכרים רופאים של הוריי דרשו לראות אותנו פעם בחודש ושמו לב למצבי הרע אצל
הדודה. הם כתבו מכתב המלצה לשלוח אותי לבית היתומים בו נמצאו אחי.
בבית היתומים טיפלו בנו אנשים ניצולי שואה, שגם ניהלו את המקום.
המטרה הייתה להחזיר לנו את הילדות ולתת לנו חיים טובים. התקבלו הרבה תרומות
מארה"ב, ציוד ובגדים חדשים. אני לא רציתי להיות תלויה באף תורם. הלכנו ברגל
לבית הספר ובחזרה פעמיים ביום, סה"כ 10 ק"מ.
בבית היתומים נודע לנו שקמה מדינת ישראל: אמרו לנו להחליף לבגדי חג
כי קמה מדינת ישראל. שם קמה בי הציונות. אחיי ויתרו על יהדותם: "זה עולה לנו
יותר מדי", אמרו, ונשארו לחיות בצרפת. שמרנו על קשר והם ביקרו אותי פה בגדות
ואני ביקרתי אותם. הקשר לא היה הדוק, אבל הבטחתי לאבא, למרות שהם הפנו עורף.
מילאתי את צוואתו של אבא!
הייתי בבית היתומים עד גיל 17. דודתי, שקיבלה עבורנו כסף כל השנים
ולא שילמה לבית היתומים, החזירה אותנו אליה כדי להמשיך לקבל את הכסף מממשלת צרפת.
הפסקתי ללמוד והלכתי לעבוד וכן אחי רפאל – וכך מיממנו את המשך הלימודים של ג'אן
ג'אק.
רפאל התחתן ועזב. ז'אן זאק סיים לימודיו ועזב את הבית ואני נשארתי
כי לא הייתי נשואה. היה רע מאוד. הייתי מתוסכלת. לא היה לי עם מי לדבר ועל מי לסמוך
או ממי לקבל חיבוק. זה בנה לי אופי. בעבודה אהבו אותי מאוד ועשיתי שעות נוספות.
יום אחד, בגיל 22, כשספגתי מכות מהדודה כי חזרתי מאוחר, לא הסכמתי
לתת לה את המשכורת ויצאתי מהבית עם תרמיל קטן. אשה צרפתייה, שהכירה את אבי –
סלומון, גילתה שעזבתי את בית דודתי בזכות אבי מצאה לי מקום לגור."
בגיל 24, בשנת 1959 דינה עלתה לארץ עם האונייה תיאודור הרצל. לימים
נישאה דינה לרודי גודשלק (ז"ל), בגדות, נולדו להם שלושה ילדים: הילה (58), מיכה
(56) ועמי (51). לדינה יש שבעה נכדים והיא גרה בגדות עד היום.
הרוזן דה מנטון – חסיד אומות העולם
לימים, בשנת 2012, קיבל הרוזן הנרי דה מנטון את אות
חסיד אומות העולם מיד ושם. לטקס ביד
ושם הגיעו מצרפת בני משפחתו של דה מנטון וניצולת השואה שהסתתרה בביתו דינה גודשלק.
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי (קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה