אווה לבית ווצלר, ילידת שנת 1936 בודפשט הונגריה חוזרת לימי מלחמת
העולם השנייה ומספרת איך הצליחה להישאר בחיים
בשנת 1941
אבא גויס לצבא ההונגרי לעבודות. היינו הרבה בבית. יצאנו רק כדי לקנות דברים. כדי לא
להיות כל הזמן לבד, בסופי שבוע אני ואמי נסענו לסבתא וסבא שגרו בעירייה מחוץ
לבודפשט. ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. הם ריכזו את היהודי בגיטו,
אבל אנחנו נשארנו בבית.
"הייתה רשת של
הונגרים שעזרה ליהודים שהכינה לי ולאמא תעודות מזויפות שאנחנו נוצריים. אני הייתי
כאילו בת של משפחה עשירה ואמא היא המטפלת שלי. עזבנו את בודפשט למערב הונגריה
ושכרנו חדר בפונדק שהיה נמצא מול תחנת המשטרה. לפונדק הגיע איכר מהאזור שלקח אותי
כל בוקר לעבוד אצלו בחקלאות ובערב היה מחזיר אותי. יום אחד השוטרים האנטישמיים
תפסו את אמא ונתנו לה מכות. חששנו שם שלמחרת זה יקרה והיא בסוף תישבר, אז עזבנו את
הפונדק וחזרנו לבודפשט שם סידרו לנו מקום מסתור אצל אלמנה. משם עברנו להתחבא אצל
חבר של סבא וסבתא, הוא היה בעל מפעל לחרסינה, שעד היום קיים. התחבאנו 16 איש בחדר
קטן. עד שהרוסים שיחררו אותנו. במרץ 1945 חזרנו הביתה. וגם אבא חזר".
איך
התקופה הזו נצרבה אצלך? "יצאתי שרוטה. כל רעש מלחיץ
אותי. אני לא יכולה להתגבר על זה. אם יש אזעקה הבטן מתכווצת".
החיים
בארץ: "בשנת 1956 ברחנו לאוסטריה. הגענו לארץ בתחילת פברואר 1957.
הגעתי עם ההורים שלי ואחי מיכאל. תחילה לחיפה. אחרי זה עזבתי לגבת. הגעתי לכאן
לאולפן. כעבור שנה התחתנתי עם שמואל צורף, שעלה מגרמניה בשנת 1940. נולדו לנו חמש
בנות - רעיה, חגית, דיצה, גילה ורינת ובן מאומץ נמש לסלאו, שהגיע אלינו כעולה
בודד. שמואל נפטר בשנת 1981 משבץ מוחי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה