יוסי חן נולד ב-1936 היה סוכן מוסד ומחבר ספרי מחקר היסטורי על מרדף המוסד אחר הנאצים וספר אוטוביוגרפי "האור בקצה היער".
תודה לד"ר עמוס ביק על המידע
הוא נולד בשם יוסף חיניץ ב־1936 בעיירה לחווא, אז בפולין וכיום בבלארוס. אביו ברל־דב היה יערן' אמו חיה-שרה הייתה עקרת בית וגידלה את יוסף ואחיו הצעיר משה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פלש הצבא האדום אל העיירה וסיפחה לברית המועצות. ב-1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בין השאר את העיירה. יום אחד לפני פלישת הגרמנים, ב-21 ביוני 1941, היה יוסי בן 5 וסבל מכאבי תופת בבטנו, שאילצו את משפחתו לאשפזו. זו אולי הסיבה לכך שהמשפחה לא נמלטה מזרחה לברית המועצות, כמו שעשו לא מעט יהודים באזורים שנכבשו בידי הנאצים. הרופאים אבחנו אצלו דלקת תוספתן, ניתחו אותו והצילו את חייו. חודשים אחדים לאחר כיבוש לחווא הקימו בה הנאצים גטו. זה היה גטו קטן של שני רחובות ו־45 בתים, שבו חיו יותר מ־2,000 יהודים, יהודי אחד על מטר רבוע. חלקם היו תושבי העיירה, והשאר הובאו מהעיירות ומהכפרים מסביב.
"חיי ניצלו בזכות אירוע אחד: המרד בגטו לחווא", כתב יוסי חן בספרו "האור בקצה היער" שפרסם ב־2011, שבו סיפר את זיכרונותיו. ב־3 בספטמבר 1942, כשהתברר לראשי היודנראט כי בהוראת הגרמנים חפרו איכרי הסביבה בקרבת העיירה בורות, הם הבינו את המשמעות והורו על התקוממות. למפקד המרד מונה יצחק רוחצ'ין, מפקד בית"ר בעיירה. ראשי היודנראט, דב-ברל לופטין וישראל דרבסקי, החלו להצית בתים. במקביל התנפל רוחצ'ין, כשבידו גרזן, על חייל גרמני וניפץ את גולגולתו. גטו לחווא היה ראשון הגטאות שמרדו ברוצחים הנאצים.
כ־650 יהודים הצליחו לברוח לאזורי הביצות והיערות כשגדר הגטו נפרצה, והיתר נרצחו או נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. מרבית הבורחים התגלו והוצאו להורג. רק כ־100 הצליחו להצטרף לפרטיזנים שביערות, ושרדו את המלחמה. עם הבורחים והשורדים היה גם יוסי בן ה־6, שבדיעבד הסתבר שהיה הילד הצעיר ביותר שניצל מהגטו.
במהומת הבריחה תחת אש איבד חן את משפחתו, אך לאחר כשעה כשהוא רץ לבדו באורח פלאי פגש את דודו הירש לייב, שהיה חייל בצבא הפולני, ולמחרת התאחד עם אביו. משתף פעולה בלארוסי רצח את הדוד. אמו ואחיו לא הצליחו לנוס על חייהם, נתפסו והוצאו להורג.
חן ואביו הסתתרו בערימות שחת וביערות, שתו מים מנהרות, אכלו מפירות היער ולבסוף הצטרפו לפרטיזנים. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", הוא תיאר את התקופה שבה שרדו את השואה. לחווא והאזור שמסביב לה שוחררו על ידי הצבא האדום ביולי 1944. אחד האירועים שנחרתו בזיכרונו של חן היה הוצאתו להורג בכיכר העיר בתלייה של משתף פעולה. "ראיתי נקמה זאת בשמחה. שמחתי על הנקמה שביצעו במשתף פעולה עם הגרמנים", כתב בזיכרונותיו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945, החלו האב והבן את מסעם מערבה. הם עברו לפולין, משם המשיכו לאוסטריה וגרמניה, שבהן שהו במחנות עקורים ופליטים יהודים. משם, בעזרת ארגון הבריחה של ההגנה, הגיעו לנמל סט בצרפת, שם עלו על ספינת הנהרות האמריקאית "פריזדנט וורפילד", ששמה שונה לאקסודוס. יוסי, כמו גם יתר המעפילים, גורשו על ידי הבריטים לאירופה והורדו בכח בנמל המבורג שבגרמניה.
באוגוסט 1948 הפליגו שוב ברל ויוסי בן ה־12 בספינה "עצמאות" לנמל חיפה, והפעם לצמיתות. הם גרו בחולון, שבה גרה אחותו של האב שעלתה לישראל בשנות ה־30. חן הצעיר היה חבר בקן השומר הצעיר בעיר, ובגיל 16 עבר ללמוד בכיתה י"א בבית הספר היוקרתי של אותם ימים, "כדורי".
שירות צבאי וכתיבת היסטוריה
לאחר גמר לימודיו התגייס ב־1955 לנח"ל, הלך לקורס קצינים ופיקד על היאחזות הנח"ל בארותיים (כיום היישוב עזוז) שליד ניצנה בגבול מצרים.
במהלך שירותו הצבאי התוודע לאנשי יחידה 154 של אגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל, שמשימתם הייתה לגייס סוכנים בקרב הבדואים בנגב ובסיני. כך החל הרומן בן 30 השנים שלו עם עולם הריגול והמודיעין.
להמשך המידע בוויקפדיה בעברית (קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה