הילד ישראל לוין , מאחורי התנור אצל פלק

 

רקע

סיפור חייו של ילד שורד שואה , סא"ל ( מיל')  ישראל לוין ז"ל שנפטר לפני כשבוע , מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לוין  גם בארץ וגם ובתקופת השואה.

במלחמת יום כיפור היה סא"ל ( מיל') ישראל לוין , מג"ד שריון של גדוד 96 .  גדוד 96 היה אחד מגדודי השיריון שבלמו את הסורים במלחמת יום הכיפורים ובמהלך הקרב נפצע קשה  סא"ל ישראל לוין , המג"ד , ופונה לבית חולים , אך ברח מבית החולים על מנת להמשיך לפקד על הגדוד  שהועבר לגזרת  הדרום מול המצרים. .

לסיפור החיים , קטע רביעי  מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לויו בשואה ובישראל.

  

 "לאחר שנמלטו בתעלת הביוב מגטו ורשה , הסתתרו הילד איז'ו ואביו בפאתי היער ליד ורשה . לאחר מכן הובלו ע"י המחתרת הפולנית לורשה הפולנית לדירת מסתור ..

 את דירתו של הפולני ראה לרגע קצר בלבד בטרם הוכנסו למחבוא, שהיה מעין ניקבה צרה בעלת קיר כפול, רוחבה מעט יותר מחצי מטר, שהכניסה אליה הייתה דרך פתח תנור ההסקה. מאוחר יותר נודע לו כי בעל הבית פלק רייצ'ק , שבמקצועו היה בנאי, בנה בה את הקיר הכפול בטרם נכנסה משפחותו להתגורר בדירה הזאת, הוא היה קומוניסט שעוד לפני המלחמה כבר ישב בכלא בעוון התנגדותו למשטר. עכשיו נמנה על אנשי המחתרת הקומוניסטית . בדירה התגוררו גם אשתו, בתו ובנו . שניהם מבוגרים בכמה שנים מאיז'ו. כשהגיעו איז'ו ואביו למחבוא פגשו שם שניים שקדמו להם. במשך תשעה החודשים היו שעזבו ותחתם באו חדשים לתקופות ארוכות או קצרות.

הוא חיבב את צביה , שבזמן כלשהו הצטרפה אליהם ונשארה באותו מחבוא כמה חודשים. היא הייתה חברתו של אנטק , שהסתובב חופשי בוורשה, הביא להם כסף , לפעמים גם אוכל , וביקר אותם בקביעות.  אנטק נראה לגמרי כגוי פולני אבל צביה נראתה יהודיה ולכן נאלצה להסתתר איתם במחבוא הצר .

 מאוחר בערב היו יוצאים בחרש מהמחבוא לדירה דרך פתח התנור שדלתותיו כפולות , איז'ו היה ממהר ראשון לשירותים, אבא לימד אותו להתאפק, אבל לפמים היה קשה לו מדי. הוא למד שאם ישתה במשך היום רק מעט , לא יצטרך להתענות עד הערב.

  כששבו למחבוא היה הילד איז'ו נשכב על הדרגש הצר שלו ומשתדל להירדם מייד ולהתעורר מאוחר ככל האפשר , וזאת כדי לקצר את היום בצינוק , שמנורת החשמל מאירה אותו תמידית באור צהבהב רפה , האוויר בו דחוס מנשימות האנשים ומריחות גופם . אבא תכנן עבורו סדר יום קבוע, ולא ויתר לו. המחבוא היה כה צר עד כי לא ניתן היה להלך בו אלא אם כן אדם אחד היה זז לאורך הקירות ומתהפך על צידו, והאחרים שוכבים על הדרגשים. גם אי אפשר היה להתיישב בקומה זקופה על דרגש השינה, למרות שבזכות קומתו הנמוכה איז'ו מצא לו תנוחות נחוחת לישיבה או רביצה. , "אתה מוכרח למתוח את האיברים שלך, " התעקש אבא, " נסה לעמוד , ואפילו בשכיבה על הדרגש תוכל להצליח, אתה עדיין גדל איז'ו" הזכיר לו   " חשוב שתשמור על הבריאות שלך ותתחזק"

 ערב אחד נשמעה מהקיר החיצוני הדפיקה המוסכמת להשתתק , היה זה סימן שהשוטרים מסתובבים באזור, כולם קפאו על משכבם, גם הנורה הקטנה שהשתלשלה מהתקרה כובתה, והאור הצהבהב התמידי האפיל. בדלת הדירה נשמעו דפיקות עזות וקולות זרים בפולנית , ואיז'ו יכול היה לזהות את קולו הצרוד והעייף של פלק עונה להם. צעדים גסים הדהדו בתוך הדירה, שאון גרירת חפצים, פתיחת מגירות וארונות, הזזת רהיטים והשלכת כלי מטבח ותכולת ארונות. הלשנה.

הדלת החיצונית של תנור ההסקה נפתחה , הקולות קרבו כדי סנטימטרים ספורים מהם. כמעט ניתן היה להריח את זיעתם של האנשים שמעבר לקיר, אבל המחיצה הפנימית לא נפתחה . ההסוואה הייתה מושלמת ושאריות האפר והפחם עשו גם הן את שלהן.

דלת הדירה נסגרה והשוטרים הפולנים הלכו  לדרכם מבלי לגלותם במחבוא .

פלק  הפולני, הבנאי בנה את הקירות והמחבוא בחוכמה גאונית, איש לא יכול היה כל לנחש שיש שם קיר כפול וחיים כפולים מאחורי האפר והפיח של תנור הבית"

 " תשעה חודשים הייתי בכוך, מקום צר ואפל , ורוב הזמן הייתי צריך לשתוק , לא לזוז , כי כל קול או תנועה מיותרת היוו סכנה שמא ניתפס" .

היה לנו מזל שהאיש הפולני שהחביא אותנו היה בן אדם  מדהים, חסיד אומות העולם, הוא היה קומוניסט, ובעיקר הומניסט, מהאנשים היחידים אז שהיו ממש בני-אדם, שזכו לתואר הזה. הוא ואשתו הפולניה, והיו להם גם שני ילדים. אז לא חשבתי על כל זה, רציתי רק לחיות ולהשאר עם אבא. הם החביאו אותנו בבית שלהם , תושייה של מצילים . הוא היה בנאי במקצועו ובנה קיר כפול, בתחכום כל כך רב שלא יבחינו שהוא בונה בתוך הבית. את החומרים הביא במשך תקופה ארוכה בלילות , כל הזמן היה בקשר עם המחתרת , והם התחילו להתכונן לפינוי הלוחמים היהודים מהגטו.

 " מה היה קשה "

" שלא היה מרחב , רק רווח צר , את מתארת לך שכל כך הרבה זמן ( תשעה חודשים) ילד לא יכול להיות זקוף . שכבתי שם כל היום , והייתי חייב ללחוש כי אסור היה לדבר, ולא ראיתי אור שמש, והתחושה הנוראה הזאת שרודפים אחרינו,

 מקור וקרדיט :

 רוני שריג, במהרה תישוב רוח , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2011