רות אליעז הייתה ניצולת גטו טרזין, מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה העבודה טאוכה. היא הייתה אשת עדות בישראל ובגרמניה ומלוות משלחות ישראליות לגרמניה ולפולין. ספרה האוטוביוגרפי "רוח חיים" יצא לאור בגרמנית, עברית ואנגלית.
ב-3
באוגוסט 1944 נולדה באושוויץ בתה של רות. מנגלה אסר על רות להניק את התינוקת. יום
לפני שהגיע מנגלה לצוות על המתתן של רות ובתה בתאי הגז, שכנעה ד"ר מצה
שטיינברג (לימים מרגיט בלייר) את רות להזריק מורפיום לבתה, הן כדי לקצר את סבלה של
הבת, והן כדי שרות תוחזר לעבודה וכך תושאר בחיים.
"עד שנפטרה לא חלף זמן רב, אבל עבורי היה זה נצח. לילה אחרון
ביחד עם בתי. מדוע עשיתי זאת? אולי בכל זאת היית יכולה לחיות? הפסקת לנשום, בתי.
אולי נגאלת סוף סוף מהעינויים האיומים של חייך הקצרים? האם סבלת מאד? ילדתי, הכל
נגמר. לא תצטרכי עוד לסבול. את השתחררת כבר. מדוע לא הביאה מצה מורפיום גם בשבילי?
אני רוצה ללכת אתך. למה מצה אומרת שעלי להמשיך לחיות? איך אוכל לחיות עם העול הזה?
אני לא רוצה לחיות. (ע' 137)"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה