מתוך הספר של רות בונדי שברים
שלמים
גם אני חליתי בטיפוס הבהרות. פה כבר ניתן לייחס את ההישרדות
לתכונות של גוף ונפש, לחומר החזק שממנו אני בנויה. כילדה וכנערה סבלתי מאנגינות
חוזרות ומדלקת פרקים כתוצאה מהן. והנה, במחנות, הבראתי פלאים. בקור של מינוס 20
מעלות, בלי גרביים, בתחתונים רטובים אחרי כביסה, כי היה לי רק זוג אחד ואילו הייתי
מניחה אותו ולו לרגע לייבוש, היה נגנב מיד – ולא כלום, לא אנגינה, לא דלקת ריאות,
רק פצעי כפור, רק תחושה שהקור בלשד־עצמותיי, רק כיסופים תהומיים למעט חום. הגעתי
לסוף המלחמה במצב גופני סביר, יחסית, ואז, בימי השיחרור במחנה ברגן־בלזן, חליתי
בטיפוס בהרות, ונפלה עליי אימה שאמות על סף החיים החדשים, כפי שאכן אירע לאלפים.
החזקתי מעמד. אולי זו תורשה. הנשים במשפחת אמי היו חזקות. וגם זה לא עזר להן. הנה,
אמא, פרנציסקה בונדי לבית הרמן, מתה מהרעלת דם ומנמק כבר אחרי שלושה חודשי שהות
בגטו טרזין, שם חזרה לעבוד כפקידה, כבימי רווקותה, גאה על שבמשרד יודעים להעריך את
כתב־ידה היפה. ולפני־כן לא היתה חולה בכלל. ובכן, שרדתי. לא בזכות אמונה בהשגחה
עליונה, בשליחות עלי־אדמות. כמעט לא בזכותי. אולם השואה נשארה בתוכי.
*
החיים במחנות היו שורה ארוכה של הכרעות, לעתים בלתי־חשובות לכאורה,
שכל אחת מהן יכולה היתה להיות גורלית: איפה לעמוד במפקד לקראת היציאה לעבודה, משום
שלעתים המיקום קבע באיזו פלוגת־עבודה אדם נכלל – והיו קומנדו גרועים וגרועים פחות.
האם להיענות להצעת מנהל העבודה הגרמני באתר בניית בתים טרומיים למפוני הפצצות
במבואות האמבורג, ולשלוח דרכו מכתב לקרובת־משפחה ארית בפראג, או מוטב לא להסתכן או
לסכן אותה? האם להסתתר בקרון רכבת משא היוצאת את ברגן־בלזן עם מטען מיפקדת המחנה,
שאותו נצטווינו לשאת עד לתחנה, או מוטב לחכות לשיחרור בין כל הגוויות, ואולי
להידבק בטיפוס?
מועקת הכרעה שגזרה לא את חיי, אלא חיי אחרות, רבצה עליי בכל כובדה
שנים, ועדיין היא חבויה בתוכי, יוצאת רק בחלומות. ביוני 1944, לפני חיסול מחנה
המשפחות בבירקנאו, שאליו הגעתי בדצמבר 1943, נערכה במחנה סלקציה של כוחות עבודה,
שאליה יכולות היו להתייצב גם אימהות צעירות, אך היה ברור שפירושו להפקיר את ילדיהן
לגורלם. ואחרי שישה חודשי שהות בתשלובת אושוויץ ידענו כולנו היטב מה משמעות הדבר:
מוות בתאי הגז. עבדתי אז Calabria - Italyלא
היה פרדי עוד בחיים; הוא התאבד לפני המתת טרנספורט ספטמבר, שבו נכלל חלק גדול
מילדי המעון. והרי הוא הכריח אותם להתרחץ בכפור החורף הפולני, עמל לחשל אותם בגוף
ובנפש, כדי שיחזיקו, אולי, מעמד עד לשיחרור המיוחל. לפי סברה אחרת, נתן לו אחד
הרופאים בכוונה במקום כדור הרגעה מינון חזק מדי, כדי שלא ימריד ויסכן את חיי
העובדים בקראנקנבאו, צריף החולים, שלהם הבטיח ד”ר מנגלה שיוחזרו למחנה ולא ילכו עם
כל השאר אל מותם.
לפי הוראות פרדי קיבלו הילדים את תוספת המזון, מעט מרק סמיך שהשיג
עבורם, בתוך המעון, כדי שיהיה רק שלהם – וכך היה גם אחרי מותו. אימהות ילדי קבוצתי – של אוויצ’קה, מישנקה, קארליצ’ק, האניצ’קה והאחרים – היו
תחילה חשדניות: אולי המטפלת גוזלת ממנת ילדיהן? במרוצת הזמן למדו לבטוח בי (לכל
היותר ניקיתי באצבע את הקערה אחרי חלוקת המרק). הלכתי עם הילדים לטייל לאורך הרחוב
הראשי במחנה, עד לביתן המטבח בקירבת השער, שם החזיקו הטבחים עורב בכלוב.
בקצה השני של מחנה B/2/b התחיל
באביב ללבלב עץ בודד, ומעבר לו חוטי התיל החשמלי, פסי הרכבת וארובות המשרפות
המעלות אש, עשן וצחנה יומם ולילה. לקראת הסלקציה באו האמהות אליי לבקש עצה: מה
לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: “אינני
יודעת. הרי אין לי ילד משלי”. אבל הן לא הירפו: ובכל זאת? אמרתי להן: “אני חושבת
שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו”. הן הינהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאוו הכי, ממני ביקשו רק אישור לנכונות החלטתן. נפרדתי מילדי קבוצתי
ומאמהותיהם לפני שעזבנו, אנחנו, הנשים שעברו את הסלקציה, את מחנה המשפחות – אז לא
היינו עדיין בטוחות אם זה באמת לעבודה, אם למוות – בתחושה שנטשתי אותם. כעבור
שבוע, ואני כבר בהאמבורג, חוסל מחנה המשפחות, וכל הנותרים בו הובאו לתאי הגז. עדים
מסרו, שהילדים היו שקטים מאוד. במשך שנים כירסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על
עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים
משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל
חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי
שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה.
שוחחתי עם טלי על השואה, במנות קצובות, בתשובה לשאלותיה. העדפתי
סיפורים שהיה בהם גם חיוך: כיצד הברחתי לגטו מלפפונים מגני הירק של המיפקדה
הגרמנית מוסתרים בחזייה. איך עיסיתי את רגלי הטבחית הנפוחות בהאמבורג תמורת ספל
מרק. לא תיארתי מראות מבעיתים כדי לא לגרום לה סיוטים. עול העבר היהודי המוטל על
כתפי בני־הדור הצעיר בישראל כבד מדי, גם בלעדיי. הרי הוא לא רק שרשרת של פרעות,
גירושים, שואה, חורבן – הוא גם הלל לכוח הישרדותו.
*
באחת הפגישות עם תלמידי בתי־ספר תיכוניים במסגרת לימודי השואה,
בבית־הספר “הר וגיא” בקיבוץ דפנה, נשאלנו, ארבעת הניצולים שמסביב לשולחן הדיונים,
מה היה הכי קשה לשאת. שלושת הגברים אמרו כאיש אחד: “את הרעב”. ואני אמרתי: “את
הזוהמה”. הייתי באותם מחנות ריכוז כמותם, התקיימתי כמותם על מים דלוחים מעלים ריח
של ריקבון המכונים מרק ועל ריבוע לחם בוצי ומר, חלמתי על סיר תפוחי־אדמה מבושלים
בקליפתם, כולו שלי, עם השיחרור שקלתי 35 ק"ג – ואף־על־פי־כן הרעב לא השאיר
בי, כך נדמה לי, שום צלקת, מלבד הרתיעה מביזבוז לחם, הנטייה לשים על הצלחות “מנות
יקיות קטנות”, כהגדרת בתי, כדי שלא אצטרך להשליך שיירים, ולהעדיף מתן תוספת למי
שמתחשק לו עוד, והכאב, כמעט פיסי, כאשר עליי לזרוק – תוך בקשת מחילה על חטא – מזון
לפח האשפה.
אולם זכר הזוהמה לא נמחק. בית־שימוש מטונף מחליא אותי, ובמשך שנים
חזר בחלומותיי סיוט של חיפושי מקום במחראה שאין עליה וסביבה צואה. אני סולדת
מאנשים שאינם מתרחצים מתוך בחירה או למען רעיון. קשה לי לשאת ריח של זיעה
באוטובוס. יש בי צורך נפשי בניקיון. בחלום הבלהות השני, שחזר אף לעתים תכופות
יותר, היה עליי לארוז לקראת ההגליה, תוך בהלת חוסר־זמן, בידיעה שעליי לקחת עמי
דברים חיוניים, באין־אונים למצוא אותם ולדחוף אותם לתרמיל או למזוודה, כשהצער על
השארת החפצים האהובים, מתוך ידיעה שלעולם לא אראה אותם יותר, מהול באימה שלא אספיק
לארוז את הנחוץ לנסיעה עד ליציאה, שאצא בידיים ריקות. עוד לפני שרבו הפירסומים
בגנות הפסיכותרפיה, כפי שהם יוצאים לאור כעת, הייתה בי רתיעה מהמיטיבים לדעת מה
בתוך נפשי אני. יתכן שהחלום החוזר על זמן קצוב שהולך ואוזל, יותר מאשר על ניסיון
השואה, מעיד על חרדה שמא לא אספיק את מה שהבטחתי לעצמי לעשות ביום מן הימים, ופחד
היציאה לדרך בידיים ריקות הוא כעין מבוא למוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה