מאת:מאיר עוזיאל
ב־29 באוגוסט יתקיימו אירועים וטקסים בלודז' שבפולין לציון חיסול גטו לודז'. גם ביום שלפני כן מתקיימים אירועים שבהם העיר לודז' וממשלת פולין מציינות את מחיקת החיים היהודיים בלודז' על ידי הגרמנים הנאצים.
שמעתי כמובן הרבה על לודז' גם לפני שהייתי בה. בעיקר על הגטו הענק, הנורא, שמכיל סיפורים של ההשחתה המוסרית המגיעה כאשר יהודים נאלצים להילחם על עוד יום חיים. כל מי שאומר לי שהכיבוש משחית, אני שולח אותו בתשובה דמיונית למקום בו אתה הנכבש, כמו גטו לודז', לדמותו של ראש היודנראט חיים רומקובסקי, לנאום שלו “תנו לי את הילדים שלכם", שאני לא רוצה לפרט כאן. זה נורא מדי. במיוחד בימים כאלה שבהם יש מי שעושים מאמצים להחזיר אותנו למצב של אותם יהודים. מי שרוצה לדעת על גטו לודז' יכול למצוא בקלות.
שם, בלודז', כאשר אני נמצא באזור העיר בו היה הגטו, אני אומר לעצמי: “עכשיו אני נושם את האוויר של הגטו. עכשיו אני על אדמת הגטו". מנסה להכניס לעצמי ולהכניס את עצמי למשמעות הקודש שסביבי כרגע.
לודז' הייתה עיר אשר 30% ממנה היו יהודים, והיא נותרה כמעט כשהייתה. הבניינים בלודז' לא נהרסו במלחמת העולם השנייה, רק היהודים נעלמו. נרצחו כולם. עיר שהתרוקנה.
שלווה בין העצים
ידוע, ולא אכתוב מה שניתן לקרוא בכל אנציקלופדיה או להעלות בלחיצת אנטר אחת באינטרנט, שלודז' הייתה עיר תעשיית טקסטיל ויהודים היו בראש התעשייה הזו. המפורסם בתעשייני הטקסטיל היהודים בלודז' היה ישראל פוזננסקי. ארמון ענק היה ביתו. ארמון מפואר, בסגנון מלכים ורוזנים. אני מבקר בו. החזית מלאה בקישוטים ובפסלים, ובתוכו גרמי מדרגות ואולמות לאין מספר, כולם בפאר שנראה לא פעם קצת מוגזם. אבל יפה. חיפשתי סביב בחזית הארמון ובאולמותיו מגיני דוד, מנורות. לא ראיתי. ייתכן שהיו בתקופה בה פוזננסקי חי שם בלודז'. אני משוכנע שמזוזה הייתה.
ההפתעה הגדולה ביותר בלודז' הייתה לי במרכז שהם קוראים לו “מרכז הדיאלוג". לא הבנתי מה זה, אבל לאט־לאט הבנתי שזה בעצם מעין "יד ושם". מוסד שכוונתו העיקרית היא להנציח את היהודים וללחום באנטישמיות. כאשר היינו שם הוצגה תערוכה של ארתור שיק, אמן יהודי מרהיב, יליד לודז', מי שצייר את מגילת העצמאות של ישראל וגם הגדה לפסח שיש לנו בביתנו. אמן שאני אוהב.
מול הבניין פסל של ילד. זהו אברהם קופלוביץ' (אברמל'ה). נער יהודי שחי בגטו לודז' וכתב שירים. אברהם נולד בשנת 1930 ונרצח בידי הגרמנים באושוויץ בשנת 1944, לפני 80 שנה, כשהיה בן 14. אחד משיריו הוא “חלום", שבו הוא מתאר את רצונו לעוף ולראות את העולם.
80 שנים לחיסול גטו לודז': כך נראה עיצוב הזיכרון הפולני
ראו גם :
הסיפור של אברמק קופלוביץ' באתר ארגון יוצאי לודז' בישראל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה