"מחנה עבודה" – כך נקראו כמה מן הרחובות שהוקצו לנו,
הנשארים. היה זה גטו בזעיר אנפין. היינו צפופים יותר, אך מלוכדים יותר. היינו
כמשפחה אחת גדולה, משפחה שמנתה כ- .איש 2,000 במשך היום עבדו כולם. היו מי שעבדו
במשמרות לילה. רק הילדים שבינינו, שמספרם כ-50 בלבד, היו משוחררים מעבודה. ילדים.
האומנם היינו ילדים? גילנו הכרונולוגי היה כשל ילדים, אבל
נשמתנו נעכרה, ושמחת הנעורים אבדה לנו. על אף התנאים הקשים, השיגו לי הורי גם עתה
מורה פרטי, שלאחר יום עבודה התיישב אתנו באחד הבתים. למדנו, ארבע בנות, ללא ספרים;
המורה סיפר לנו את אשר זכר. הוא השתדל להעשיר את השכלתנו כמידת יכולתו. בסיפוריו
ההיסטוריים ובשיעורי הגיאוגרפיה הפלגנו לארצות רחוקות, הרחק מהגטו. ָהיגה, בתו של
רופא, היתה ילדה רצינית, שחרחורת, שעיניה נצצו תמיד. היא היתה חברתי האהובה.
זוֹסיָה, גם היא בתו של רופא, היתה טובת לב, חביבה אך מפוזרת במקצת . היינו ארבע
בנות בגילאים שונים. ביום שיחקנו עם ילדי הגטו, ובערבים למדנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה