עפר הוא בן לאיוון פביאן, יליד סלובקיה, וג'יין גלברג־פביאן, ילידת לונדון.
הוריו נפגשו בקיבוץ עין־השופט, עברו לסביון והולידו ארבעה ילדים, שעפר הוא השני
שבהם.
"אבא
שלי נולד למשפחה אמידה והיה בן חמש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני שגורש עם
משפחתו למחנה עבודה, העביר סבא את כל כספו למנהל בנק לא יהודי בשם מרטין נוסקו
שהתגורר בבניין, וביקש שישתמש בכספים כדי להציל את משפחתו. נוסקו עמד בהבטחתו לכל
אורך הדרך. כשהחלו לגרש את יהודי המחנה לאושוויץ, הוא שיחד את השומרים והבריח את
משפחת פביאן. הבת הבכורה הועברה לבית ספר לנזירות, איוון הילד הוכנס לבית יתומים –
מנהלי שני המוסדות ידעו על יהדותם ושמרו עליהם. ההורים הוסתרו על ידו בעיר אחרת,
ונוסקו דאג לצורכיהם עד לסוף המלחמה. כשחזרו בני המשפחה לעירם, החזיר להם את כל
הכספים שהפקידו אצלו".
חייו של איוון הפעוט לא שפרו עליו בבית היתומים. הוא לא ידע שהוריו ואחותו
נשארו בחיים, ובשנת 1944, בגיל עשר, חזר לעירו כדי לחפש אחר מישהו מבני המשפחה.
הוא הלך מבית לבית ודפק על דלתות, ואת אחת מהן פתחה לו אמו. "הוא היה בהלם
וכעס מאוד. יום למחרת עזב את הבית", מספר עפר. "את ההתרחשות הזו לא
הכרנו עד שצפינו בפרויקט סרטי העדויות של סטיבן ספילברג, שאבא השתתף בו. אז התברר
לנו גם שמגיל 11 עד 15 הוא חי ברחובות, עד שהתחבר לתנועת נוער יהודית ועלה לישראל.
"על
האונייה, במקרה, הוא פגש את הוריו, אבל לא הצטרף אליהם. הם נשלחו לתל־אביב והוא
לקיבוץ עין־השופט. שם התערה בחיי הקיבוץ ומאוד אהב אותם, אבל כשהכיר את אמא שלי הם
עזבו יחד את הקיבוץ. לא היו לנו חיים נוחים", משחזר עפר. "אבא שלי היה
אדם מוכשר עם ידי זהב, אבל בגלל נסיבות חייו לא היה לו מקצוע מוגדר. חיינו בצמצום,
לפעמים אפילו בדוחק. אבל אחרי שאבא נפטר, ב־2011, התברר לנו שבמשך כל השנים, מהיום
שעלה ארצה, וגם כשלא היה אוכל בבית, הוא שלח מדי חודש כסף למשפחת נוסקו, שחיה מעבר
למסך הברזל. ביוזמתו גם הוכרזו בני הזוג מרטין ומריה נוסקו ובתם לובה כחסידי אומות
העולם על ידי 'יד ושם', בטקס שהתקיים בפראג ב־1991. לפני כמה שנים ענת ואני נסענו
יחד לסלובקיה ופגשנו את לובה נוסקו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה