כך גדלנו (ווערט ליום השואה, לזכרו של
אבי יוזק שוורץ ז"ל)
לפני 33 שנים ערב הולדתו של בני הבכור,
איתמר, הלכתי לראיין את יתום המלחמה אמן מפוחית הפה שמואל גוגול, שהתגורר אז ברמת
גן, בדירה קטנה וחמימה. אהבתי את האיש הזה. סיפרתי לו שבני נולד והוא נתן לי
מפוחית פה זעירה שתהייה כמתנת לידה. מאד התרגשתי והחלטתי לספר לו על אבי, יתום
מלחמה גם הוא. אדם שאיש בישראל לא הכירו אבל בפולין הוא ידוע כ"נפל שירות
החוץ הפולני", "גאון של ממש", תלמיד ידוע וחשוב של הדיפלומט
היהודי-פולני יוליוש כץ-סוחי (מי שהיה שגריר פולין באו"ם בעת שהוקמה המדינה)
ועוד כמה וכמה תיאורים. אנחנו לא ידענו כלום וכל מה שנודע לנו – נודע לנו בעקבות מחקר
שלא הסתיים עדיין.
אם כן, אבי נולד בינואר של שנת 1930 בעיר
ירוסלב בגליציה הפולנית, לאב נתן שהיה סנדלר על פי מקצועו, שנישא בשנית לסבתא שלי
ואם 4 מתוך חמשת ילדיו : יוזק (אבי), יענקה, צילה ואסתר. הבן הבכור שלו היה הנייק,
שהיה גדול מאחיו רק בכמה שנים והוא חשוב לסיפור שלנו.
עד גיל תשע שנים היה אבי ילד פעיל מאד,
ששחה בנהר הסן השכן, אכל לחם עם שמאלץ, הסתובב בלי נעליים בקיץ (אף שאביו היה
סנדלר) וזה אפילו גרם לו לשבר בבוהן ימין שהתאחה בצורה עקומה "ורדף
אותו" כל חייו. בספטמבר 1939 החל המלחמה במלוא עוזה והאבא והאמא
"ארזו" את מעט המטלטלין, עזבו את הדירה בירוסלב שרכשה עבורם קרובת משפחה
מאמריקה, והחלו לשרך דרכם עם אלפים מיהודי גליציה לעבר הגבול עם בריה"מ
כשמטוסי "שטוקה" גרמניים רודפים אחריהם. על
המסע הנורא הזה נכתבה עבודת דוקטור שכוחה שאני אולי אחד היחידים שקרא אותה בעברית.
אבי לא סיפר שום דבר.
יום אחד התקשר בחור אחד מקנדה ואמר שהוא
הבן של אחת האחיות של אבי והוא מגיע לישראל ורוצה לפגוש את אבא שלי. הלכנו לפגישה
ליד מגדל השעון ביפו ואז אבא שלי אמר לי בעברית, כדי שהבחור לא יבין, תרצה לאמר לו
שאני הוא האיש שחילץ את סבתו מהמנזר.
לא הבנתי על מה אבי מדבר וכמובן ביקשתי
עוד פרטים (אף שזה היה לא מנומס מצידי) והוא ענה לקונית:
כשאבי ואמי נפטרו, בהפרש של כמה ימים,
מקור ונמק ( בשל פציעה של האבא נתן) נותרו 4 יתומים. אני, בן התשע, ראיתי
שלוקחים את הבנות הקטנות – אסתר וצילה, למנזר אוקראיני. לא הבנתי על מה מדובר.
היינו רעבים מאד והיה קר, חורף של שנת 1940, היה אכזרי. למחרת, קיבלתי החלטה לחלץ
את הבנות ולצאת עימן ועם אחותי הגדולה יותר, יענקה, לבריה"מ לבד. מצאתי מזלג
שהפך לאגרופן, הן ישנו לידי, ומי שהתקרב היה יכול למות ממני.
אבא שלי אמר זאת בשקט לא אופייני.
סיפרתי לבחור את מה שסיפרתי ונסענו
הביתה. אבי שתק. הוא אף פעם לא דיבר – על כלום – ולכן, הוא תאם את הדגם של ניצול
שואה : שתקן, חסכן ברגשות.
מעולם לא סיפר על מה התחולל
בבריה"מ. כשיענק (יעקב) שפרינגר, מאמן המשקולאים ושופט אתלטיקה כבדה, נרצח באולימפיאדת
מינכן, הייתי בן 15. הלכנו אל ביתו של יענק, החבר הכי טוב של אבי, המנטור שלו,
והוא סיפר לי שיענק (זה היה שמו הפולני והיה עוד אחד יענק וויסע שזה יענק הקרח )
היה האיש שהשפיע עליו מאד. מאז שפגש אותו בבריה"מ, כאשר הצטרף לבית היתומים
הנייד (היה דבר כזה) היה מי שאימן אותו להנהיג. יענק היה מנהיג עם לב ענק שידע
להאציל סמכויות והוא העריך את אבא שלי עד מאד. הוא השכיל להבין שעומד מולי בחור
נמוך קומה (1.63) עם אמביציה חזקה להצליח ושכל חד מאד עם זיכרון צילומי אבסולוטי.
הוא הפך למודל לכל הילדים כי יענק זיהה אותו. יענק נרצח על ידי מחבלים פלשתינים
אחרי ששרד את השואה והאווקואציה (הגירה), סיים את בית הספר הגבוה למדעי הספורט
באוניברסיטת וורשה והפך לשם דבר בעולם אף שהיגר לישראל. הוא שפט באולימפיאדות
ונפגש עם חברים מהגוש הקומוניסטי בכל אולימפיאדה והעטיר כבוד על ישראל ועל בית
היתומים שממנו יצא. כאן, בבית היתומים, הכיר את אשתו רוז'ה חברה טובה של אבי והקים
בארץ בית עם ילדים ונכדים.
כששבו מבריה"מ לפולין אבי היה בעל
ידע מועט כי לא למדו בשואה והוא נאלץ- בשלוש שנים – לגשת לבחינות הבגרות הפולניות
שדרשו שלוש שפות, מתמתיקה ופיסיקה, ועוד ועוד. הוא עבר את הכל בהצלחה מסחררת התקבל
לחוג למדעי המדינה ובית הספר לדיפלומטים של שירות החוץ הפולני ונחשב לעילוי ממש.
הוא לא דיבר מעולם על כך. שנים אחרי מותו פניתי למשרד החוץ הפולני וביקשתי לקבל
עליו פרטים. אישרו שסיים את בית הספר בהצלחה. מעבר לכך לא אמרו מאום וניתקו מגע.
אבי עלה לישראל בשל אהבתו לאמי ולא בשל
ציונות כי הוא לא היה ציוני מעולם. כשעלה התגורר בבית ערבי ביאזור, רכוש נטוש. אני
הייתי תינוק והוא יצא לעבודה באופניו לבית החרושת "חמת", שם קיבל עבודה
כיאה לאקדמאי שלא היה מקורב למפא"י. באחד הימים אברום מגיאל - אחד מחבריו
מבית היתומים -זיהה אותו בבית דגון וקרא לעברו . אבי עצר ואמר לו : שמח שנפגשנו
בוא תראה את המתנה שקיבלנו, הבן שלי. מאז היו בקשר קבוע (בזמנים מסויימים) ואני
אפילו צלמתי אותם ביחד, תמונה נדירה.
לפני מותו , כשהיה מדמדם , וניתקו את החמצן
(ללא ידיעתנו), הזמנתי 2 מחניכיו – חבריו הקרובים מבית היתומים, אברם (מגיאל, שאבי
כינה אותו אברומשי ) ומיאטק (שאבי הציל את חייו בבית היתומים כשנעלם בשלגי הקרפטים).
הם עמדו ליד חדרו, ואחד מהם – אברום – מחה דמעה. מיאטק שתק. אברום היה יינן
במקצועו. מיאטק היה שרטט באחד מאתרי משרד הבטחון וכשנפטר מסרטן סיפרו על
"הילד" הזה נפלאות על תרומתו לביטחון ישראל. הם
שתקו.
אחרי ימים רבים הלכתי לאברום מגיאל, שהיה
דוד שלי (בהעדר דודים), והוא סיפר לי על אבי.
הוא סיפר שהגיע לבית היתומים וראה מרחוק
נער שהולך מכות.
שאל : מי זה ?
וענו לו : זה יוזק, המנהיג שלנו, שהלך
להכות כמה גויים מהסביבה שקיללו את הילדים של בית היתומים במילים לא יאות. השנה
הייתה 1946-7. שנה לא פשוטה בפולין : פוגרומים כלפי יהודים היו בכמה אתרים והיו
נרצחים לא מעטים ופחות ידועים מידוובנה.
הוא שער שהיוזק שמדברים עליו הוא איש
גבוה וחזק והגיע בחור נמוך עם בלורית ועיניים דולקות.
הוא שאל אותו : היכן אוכל לישון ? ואבי
אמר לו : איתי.
הוא היה המום מהתגובה המהירה. ומאז הם
הפכו לחברי נפש. אבי זיהה את טוב ליבו ויושרו של אברום מגיאל. היום – אברומשי חי
בראשון לציון ואני מאד מאד אוהב אותו כי הוא הקשר היחיד לאבא שלי.
בפגישה אצלו בבית לפני זמן מה הוא סיפר
לי על המפגש עם אחיו הגדול של אבי , מאשתו הראשונה של סבי נתן.
באחד העיתונים הפולניים התפרסמה כתבה על
מפקד בית הספר לטיסה של צבא פולין שהינו יהודי, בנו של סנדלר מירוסלב. שמו : הנייק
שוורץ. בית היתומים (ליד ורוצלב הפולנית, ברסלאו הגרמנית ) פנה לעיתון וביקש פרטי
קשר לאיש. יצרו עימו קשר והוא הגיע לבית היתומים לפגוש את אחיו – 3 אחיותיו ואחיו.
אברם מגיאל , איש מתוק מדבש (שגם ניגן
בחצוצרה בחתונות במקביל לעבודתו ביקב ), סיפר שהאח הגיע בבגדי צבא פולני עם מכונית
שרד. ואז הוא הוריד את החולצה וכל גבו ובטנו היו מצולקים בצורה מפחידה. הוא עבר
תקופה קשה במלחמה ולא סיפר. הוא נפטר לפני שנים והותיר שני בני דודים מצולקים מאד.
על כך עוד מעט אספר.
ואז הוא שאל את אבי : היכן אני ישן ?
אבי ענה לו : יהיה לך חדר . אברום ישן
כאן ולא יצא מכאן.
אברם מגיאל סיפר לי שהוא חש בעננים לנוכח
הנאמנות של אבי אליו.
אבל זה היה האיש.
לימים, בשנת 1989 אבי טס לפולין לפגוש את
אחיו. אמי תבדל"א הייתה שם וחשה במתח בין אבי לאחיו. בלילה הם ישבו , עד אור
הבוקר, ושתו וודקה. אבי חקר אותו על הסיבות שהובילו אותו לשכוח את אחיו ולהתגייס
לצבא. הוא היה בן 16 והם היו ילדים. השיחה הייתה קשה והקולות עלו אבל אמי נרדמה
והעדיפה לא להתערב.
שנים לאחר מכן קרו שני מקרים שנחרטו
בזכרון המשפחתי.
הבן הגדול של דודי קנה מערכת חימום על גז
וחיבר אותה לבד. עקב דליפת גז הנכד הבכור של סבי מת מהרעלה ונקבר בבית הקברות
בגדיניה, פולין. דודי נשבר לרסיסים. הוא ביקש להקבר לידו ואכן זה מה שהיה.
הוא לא נפטר לפני שהתקשר לאמי בשתיים
בלילה, אבי נפטר שנים לפני כן מסרטן, ואמר לה :
אידצצ'קו ( אידהל'ה ) התקשרתי – למרות
השעה המאוחרת – להפרד ממך. מחר כבר לא אהיה כאן. אני כנראה אמות.
בצהריים התקשר בן דודי הצעיר לאמי ובישר
על מות דודי הנייק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה