מאת: תמר יעקבי (פרידמן)
אני ניצלתי , חיי ניצלו, על ידי שינוי שמי וזהותי. חייתי שנים במסתור אצל משפחות פולניות, שהצילו אותי מגורל דומה.
סוף המלחמה
עם סיום המלחמה, העבירו אותנו לבית הילדים בעיר לודז' שבפולין.
אריה שריד-ליבל'ה שילם עבורי 30,000 זהובים. זה הסכום הנדרש להעברתי. הוא הביאני
לבית הילדים הראשון בעיר לודז'. אריה שריד, היה מייסד ומנהל ארגון
"קואורדינציה ציונית להצלת ילדים יהודים" שהופעל ע"י תנועות
הנוער החלוציות.
הדרך המתמשכת לישראל
התחנה הראשונה – בבית הילדים בלודז' שבפולין שנת 1946
בתמונה, אני עם קבוצת הילדים הראשונה בבית הילדים בלודז'. כולנו,
הילדים שנאספו ממנזרים ומבתים של משפחות פולניות ונוצריות. חלק מהילדים נאספו גם
מהרחובות, ילדים ששרדו ללא בית. המדריכה והמנהלת שמה היה חסייה ביליצקה בורנשטיין,
גם היא הייתה חניכת השומר הצעיר, פרטיזנית ולוחמת, ניצולת שואה.
התחנה השנייה בדרך לישראל הייתה בעיר זלצהיים שבגרמניה
מפולין הבריחו אותנו ברכבות משא בלילות לגרמניה.
התחנה השלישית בדרך לישראל העיר דרמשטט
בתחנה שלישית זו בעיר דרמשטט, ליד אולם שבגרמניה, כאן הייתי קרוב
לשנה. במחנה זה היו כאלפיים איש בני נוער וילדים ללא משפחות. משפחות או חלקי
משפחות והרבה ילדים של הקואורדינציה. החיים במחנה בדרמשטט התנהלו במסגרות
חברתיות וחינוכיות. התחלנו ללמוד עברית, שירים עבריים, חגגנו את חגי ישראל
ולמדנו על ארץ ישראל.
בתמונה למטה, המשוררת אנדה עמיר, שהייתה שליחה שהיגיעה מישראל במדי אונר"א. אני בתמונה קיצונית משמאל ושתי חברותי הטובות במחנה.
התחנה הרביעית בדרך לישראל בצרפת
התחנה הבאה, הרביעית, במסע לארץ ישראל, הייתה בטירה, מלון
בצרפת.שנקרא פוג-לה-ז'ה סמוך למרסיי. כאן חיכינו להפלגה לארץ. בצרפת קבלנו מדריכים
חדשים. לאחד מהם קראו שמעון, איש בית הערבה. הוא כתב לי הקדשה זו בטרם עלייתי לארץ.
"כתמר בארץ תגדלי ובבניין הארץ תשתתפי כי נתראה במכורה ואראה אותך כחלוצה"
לתמר בידידות משמעון.
ההפלגה לארץ ישראל, 1947
בדצמבר 1947 יצאנו והפלגנו ממרסיי שבצרפת לארץ ישראל. הפלגנו
באוניה יוונית בשם "טֶטִי". ההפלגה התאפשרה בסידורים מיוחדים חצי
לגאליים. ירדנו בנמל חיפה. משם למחנה עולים בחדרה ואח"כ ל"אונים"
בכפר סבא. ממוסד "אונים" באתי לכפר-הס, לבית דודתי שרה ובעלה אריה
קליין. שם הצטרפתי למשפחה ולבנות שלהם: יונה, כרמלה ונטע.
סוף סוף "על הסוס", תרתי משמע, כמעט צברית שאיפתי הכמוסה דאז מתגשמת
להיות כמעט צברית שאיפתי הכמוסה מתגשמת, אני בחצר ביתנו
בכפר-הס תם המסע לארץ ישראל.
ארבע חברות נפגשות אחרי 40 שנה
ארבע חברות נפגשות אחרי 40 שנה. השנה יצא לאור ספרה של המדריכה
שלנו חסיה. שם הספר "אחת ממעטים". אחרי ארבעים שנה, בסוכות שנת
1989, אספה וכינסה חסייה ביליצקה בורנשטיין, המדריכה הראשונה שלי בבית
הילדים בלודז', את כל "ילדיה" לכנס בקבוצת להבות הבשן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה