ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 ביוני 2021

יעקב טאפט (Yaakov Taft) – הילד בן השלוש שגר שנתיים באסם תבואה של מנזר קתולי כמו מוגלי ב"ספר הג'ונגל"

 


לייב טאפט היה רופא יהודי בעיר קובנה שבליטא שהתמחה בבעיות רפואיות של כף הרגל והקרסול (לייב הוא שם ביידיש, ובעברית הוא אריה). מרבית המטופלים שלו היו ילדים ליטאים. אשתו חנה הייתה רופאת שיניים, ולזוג נולד בשנת 1940 ילד בשם יעקב. הזוג חי ברווחה, ובנוסף לקליניקה הפרטית שלהם היו בבעלותו סופרמרקט ומאפיה, הם דיברו בבית בשפת היידיש ותמכו פוליטית בתנועה הציונית.

בשמונה ביולי 1941 הוכרחו היהודים תושבי קובנה לעזוב את ביתם ולעבור לגטו ששכן ברובע סלובודקה. שם שהתה משפחת טאפט בדירה קטנה יחד עם שלוש עשרה נפשות. יעקב התינוק זוכר היטב את החיים בדירה, כיוון שמרוב התלהבות שלו מסיר המרק הענק שבושל לדיירים, הוא נכנס לתוכו וקיבל כוויות בשיעור של כחמישים אחוז. החוויות שלו מאירוע זה כוללות כאבים עזים, החלפות תכופות של תחבושות/מגבות והנזיפות של דיירי הדירה שעליו לסבול בשקט אחרת יכנסו הגרמנים ויהרגו את כולם.

לפני האקציה הגדולה שנערכה בעשרים ושמונה ובעשרים ותשעה באוקטובר 1941 נשרפו חיים הסבא והסבתא של יעקב, כשהוריו צופים במחזה ללא יכולת לעזור. באקציה הגדולה נשלחו ההורים לטור המיועד להישלח לבורות ההריגה בפורט התשיעי. האם חנה הבינה את המשמעות ופנתה בצעקות בשפה הגרמנית לקצין SS שעמד בסמוך, זה התרגז דחף אותה וצעק "צאי החוצה ותעופי לי מהעיניים". חנה באומץ רב יצאה מהשורה והצביעה על בעלה וצעקה שוב בגרמנית שהוא רופא, ושחייבים את העזרה שלו. מסיבה לא ברורה הקצין הגרמני החליט לא להתמודד אתה והעביר את בעלה לטור השני (היהודים המיועדים לשרת כעבדים של הרייך השלישי).

לאחר האקציה הגדולה יעקב טאפט יחד עם גברים ונשים יהודים אחרים שובצו לעבודת כפייה. הם צעדו כל יום מרחק של כשמונה ק"מ לפרוור אלקסוט (Aleksotas), שבו שיפצו הגרמנים שדה תעופה גדול (השדה הופצץ ע"י הגרמנים במסגרת מבצע ברברוסה והיה צורך לתקן בו את נזקי ההפצצות ולבצע התאמה לסטנדרד הגרמני).

ההורים הבינו שהם חייבים למצוא מקום מקלט/מחבוא ליעקב והאב יצר קשר עם כומר קתולי בשם Bronius Paukshtys שאותו נפגש בעבר במסגרת תפקידו כרופא. הוא פנה אליו בבקשה שיציל את בנו והזכיר לו את עבודתו כרופא ואת תרומתו לבריאות ולאיכות החיים של הרבה ילדים בקהילה הליטאית. הכומר שהיה מאד גבוה הסתכל מלמעלה על לייב ושאל "האם אתה ובנך בן השלוש מוכנים שהוא ימיר את דתו ויהפוך לנוצרי?" תגובת לייב טאפט הייתה שהבן יוכל לחיות כנוצרי כל עוד הוא נמצא בחיים.

יעקב טאפט זוכר את הגעתו לבית הכומר שם ראה לתדהמתו שועל קשור למעקה המרפסת ופגש את המשרת של הכומר, Juozas Timoshaitis, שלקח אותו למנזר. הילד התאכסן באסם של המנזר (כשהוא בגיל שלוש שנים עד ארבע שנים) עד לסיום מלחמת העולם השנייה. יעקב גר וישן יחד עם חזירים, תרנגולות ובעלי חיים אחרים. כיוון שלא היה לו מספיק אוכל הוא נהג לקחת ולאכול מזון שהיה מיועד לבעלי החיים. בתקופה זו הוא התחיל לאהוב חיות ובייחוד כלבים, ואת מרבית זמנו בילה בשינה ובאכילה (הוא אינו זוכר אם מישהו רחץ אותו או טיפל בו – כשהופיעו אנשים בוגרים באסם לא הייתה לו תקשורת מילולית אתם, יותר מזאת הוא למד לפחד ממבוגרים ולהתחבא). לאחר סיום המלחמה כשהגיעו אנשים לחפש את ילדי היהודים האסופים הוא לא ידע שהמלחמה הסתיימה, לא היה מודע למוצאו היהודי והסתתר (לא היה ברור לו אם מותר לשוחח עם אנשים זרים). בגיל ששים ושמונה שנים כשנשאל על חייו כילד במנזר הוא אייר את התנהגותו כחיה קטנה או סוג של מוגלי (Mowgli) הילד מ"ספר הג'ונגל".

לייב וחנה טאפט הצליחו לברוח מגטו קובנה ולשהות בבית איכרים ליטאי שם עסקו בעבודות חקלאיות. לאחר המלחמה כשהם הגיעו למנזר הם פגשו את יעקב באסם. יעקב מספר שבניגוד לפעמים קודמות כשפגש אותם הוא לא הרגיש צורך להסתתר. כשראתה אותו אמו חנה היא התחילה לבכות, אך הוא סירב להתקרב אליהם. אביו הציג לפניו צעצוע (סכין מתקפלת) ובעזרתה הצליח לפתות אותו. יעקב מציין שאולי זה היה הקטליזאטור למקצוע שלו – רופא שמשתמש באזמלי ניתוחים רפואיים.

הכומר Paukshtys שהגן ושמר על יעקב היה מעורב בהצלה של כמאה ועשרים ילדים יהודים ועשרים וחמישה מבוגרים יהודים. יעקב הכיר אחדים מהם וביניהם שני בני הדודים המבוגרים שלו: מתתיהו טאפט שנולד בשנת 1938 וריבה טאפט שנולדה בשנת 1934. מתתיהו וריבה טאפט שהו אצל משפחה ליטאית שהסגירה אותם לגרמנים והם הועברו לפורט התשיעי. לא ברור כיצד בני הדודים שרדו את השואה (ההורים שלהם נרצחו), והם הצטרפו בסיום המלחמה למשפחתו של יעקב.

בתום המלחמה נאסר הכומר Paukshtys על ידי שלטונות הכיבוש של ליטא ונשלח לסיביר. מתברר שבנוסף להסתרת יהודים הוא גם החביא פרטיזנים ליטאים שהיו אנטי-סובייטים. יעקב מעיד שהוריו הצליחו לאתר את מקומו בסיביר ועד שנת 1956 שלחו אליו חבילות מצרכים וכסף. חנה טאפט למדה רפואת שיניים עם אחד מראשי המפלגה הקומוניסטית הליטאית והיא הצליחה לשכנע אותו לפעול לשחרורו של Paukshtys ובחודש אפריל 1956 קיבל אישור לחזור לליטא. הזוג טאפט נפגש עם הכומר הקתולי שהיה במצב רפואי ירוד, כיוון שעבד בפרך בסיביר בסלילת דרכים.

לאחר האיחוד המשפחתי התחילו לייב וחנה טאפט לעבוד כרופאים ובשנת 1946 נולד ליעקב אח. בחיפוש אחרי מכרים שלהם נודע לזוג על השמדת יהודי העיר קובנה ועל גורלם המר של קרובי המשפחה. ללייב היה מספר רב של אחים ואחיות שחלקם הוצאו להורג ע"י הגרמנים ומרביתם נרצחו ע"י הליטאים. למרבית המזל קרובי המשפחה של חנה הוגלו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לסיביר, כך שניצלו מציפורני הנאצים.

יעקב החל ללמוד בגן ילדים ובבתי ספר ובשנת 1967 סיים את בית הספר לרפואה בווילנה (שם נהג לשמוע את דעת ההנהלה והמרצים שחבל לבזבז כספי השכלה גבוהה על יהודים המתכוננים להגר לפלשתינה). בן דודו מתתיהו סיים את לימודיו כטכנאי אלקטרוניקה ועלה לישראל, ובת דודתו ריבה סיימה תואר ראשון בכימיה מאוניברסיטת וילנה והיגרה לקנדה. למרבית הצער שניהם נפטרו בגיל צעיר יחסית ממחלת הסרטן. יעקב טאפט התחתן בשנת 1961 עם שולמית (גם היא רופאה), ואשתו סעדה את הכומר Paukshtys בשנת 1966 בשבועות האחרונים לחייו, בזמן שהותו בבית החולים (יעקב ראה באירוע זה מסר של הגורל וסגירת מעגל משפחתית).

בשנת 1972 יעקב ושולמית טאפט ושני בניהם עלו למדינת ישראל. הוא שירת כרופא במלחמת יום הכיפור והגיע עם היחידה שלו עד לתעלת סואץ. בישראל נולדה להם הבת הקטנה אורית ששירתה בצה"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (היא נפצעה במסגרת צבאית וזכתה בעיטור הגבורה). יעקב טאפט פעל יחד עם אחרים שמוסד "יד ושם" יתנו לכומר Paukshtys את הכבוד המגיע לו, והוא הוכר בשנת 1977 כחסיד אומות העולם (ועץ ניטע על שמו בירושלים).

הערות כלליות המתייחסות למסירת ילדים יהודים לשליחי הכנסייה ולמנזרים:

מסירת ילדים לגויים, ובייחוד למנזרים, נתקלה בהתנגדות של חלק מהאוכלוסייה היהודית ממספר סיבות: חשדות שהכמורה הקתולית מבקשת לנצל את מצוקת היהודים כדי לנצר את ילדיהם; בדרך כלל הייתה בקשה לתשלום והיה חשש שזו עסקה כלכלית המשתלמת רק לצד הנוצרי; וחוסר אימון בהתנהגות של הגויים כיוון ששליחי הכנסייה לא עזרו בעבר ליהודים ועלתה השאלה מדוע הם משנים ממנהגם. מצד שני מספר רב של הורים יהודים, שעמדו בפני צומת החלטות קשה בחייהם (לדוגמה אקציה של הרוצחים הנאצים, או עלייה לרכבת המובילה למחנות השמדה) העדיפו להשאיר את ילדיהם/תינוקם בפתח בית נוצרי או על מדרגות מנזר/כנסייה מתוך תקווה שלאחר המלחמה ניתן יהיה להחזירם לחיק משפחתם ועמם (היו גם מקרים שהורים השליכו את ילדיהם מחלון הרכבת שהובילה אותם להשמדה בתקווה שמישהו ימצא ויאסוף אותם אל ביתם).

אחת השיטות לשכנוע עצמי (שזו הדרך הנכונה) הייתה לקנות תעודות לידה מזויפות מגויים, שבהן היה כתוב שם נכרי, ולשים תעודה זו בתוך בגדי התינוקות, כדי שהגויים יחשבו על סמך התעודות הללו שתינוק זה הוא תינוק נוצרי ויגדלו אותו כאחד האסופים. היו משפחות שמסרו את תינוקותיהם מדעת לכמרים למען יגדלו אותם באמונתם כדי להצילם, מתוך תקווה שאם יישארו בחיים הם יצליחו להוציא את ילדיהם מידי הנכרים. והיו כאלה שמסרו את ילדיהם למכריהם הנכרים שיחביאום עד לאחרי המלחמה ויחזירום להוריהם היהודים אם יהיו בחיים.

יש לציין שהגרמנים איימו על האוכלוסייה שכל מי שיסתיר/יחביא ילדים יהודים יועבר לרשות הגסטאפו ויוצא להורג. בהתחשב באילוצים אלו ברור, שהייתה העדפה לאמץ ילדים בעלי מראה ארי שסימניו הם: עיניים כחולות, שיער בהיר או בלונדיני חלק ואף סולד. כמו כן הייתה העדפה לילדים קטנים שלא יזכרו את ילדותם/הוריהם וסביבתם ולא יתמודדו עם בעיות נפשיות של זהות וניתן יהיה ללמדם את עיקרי הדת הנוצרית.

ילדים הגיעו למנזרים גם ממשפחות נוצריות. לדוגמה משפחות שקיבלו תשלום עבור האימוץ (נטלו את הכסף והחליטו להיפטר מהילדים), היו גם ילדים וילדות גדולים יותר, בגיל עשר עד ארבע-עשרה, שבגלל קשיי הקיום, ההטרדות וההתנכלויות פנו לקבל מקלט במנזרים.

מצ"ב תמונות מספר: יעקב טאפט בילדותו עם ילדים שהוסתרו במשפחות נוצריות, הכומר Paukshtys, פרסום אנטישמי של תמונת ילדה ארית לעומת תמונה של ילדה יהודיה ודוגמאות של הצלת ילדים יהודים במנזרים.

מקורות

Danielle Bailly, The Hidden Children of France, 1940–1945: Stories of Survival, State University of New York Press 2010.

Harry Gordon, The shadow of death: The Holocaust in Lithuania, University Press of Kentucky 1992.

Jane Marks, The hidden children, Random House Publishing Group 1995.

Patrick Henry, We only know men: The rescue of Jews in France during the holocaust, The Catholic University of America Press 1984.

Suzanne Vromen, Hidden children of the holocaust: Belgian nuns and their daring rescue of young jews from the nazis, Oxford University Press 2008.

Yakov Zilberg, Solomon Abramovich (eds), Smuggled in potato sacks: fifty stories of the hidden children of the Kaunas ghetto, Vallentine Mitchell Publishing 2011.

ברכפלד סילבן, ילדי החיים, הישרדותם של חמש מאות ילדים יהודים מציפורני הגסטאפו בבלגיה הכבושה בזמן השואה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"א 1991

דקל אפרים, שרידי חרב א- הצלת ילדים בשנות השואה ולאחריה, משרד הבטחוןההוצאה לאור, תל-אביב 1963.

לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, יד ושם 1959.

 

מקור וקרדיט : עמוס ביק


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מקס וולפרט : רץ המרתון מדכאו

  השבוע נפטר מקס וולפרט, שהיה ילד ניצול שואה, בעל מפעל שנאים בחולון . יהי זכרו ברוך !!   הנה קטע מעדותו משנת 2017 : " נולדתי בקוב...