מתתיהו בייסקי , יליד רודה
פבייניצקה (Ruda
Pabjanicka), פולין, 1931. גרמניה פלשה לפולין בספטמבר 1939.
משפחת העד עברה ללודז' (Lodz) והוא עצמו המשיך את לימודיו בגטו, ומאוחר יותר עבד שם
בסנדלרות ובנגרות. בקיץ 1944, עם חיסול הגטו גורש העד עם אחיו ואביו למחנה הריכוז
וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ועבד בקבוצת ילדים בחווה חקלאית סמוכה למחנה. בינואר
1945 יצא העד בצעדת המוות למחנה הריכוז גרוס-רוזן
(Gross Rosen) ועבר דרך שורה של מחנות ביניהם מחנה הריכוז
מאוטהאוזן ((Mauthausen וגונסקירכן (Gunskirchen) באוסטריה. במאי 1945 העד ברח ליער יחד עם קבוצת ילדים, הם
נפגשו עם חיילים אמריקאים אשר הביאום לידי הג'וינט. בסתיו 1945, עלה העד
לארץ-ישראל.
מבחינת
קושי לא היה לי אישית קשה מדי. הצלחתי להסתדר גם בעבודה, וגם
יחסית לצורת הקיום בגטו. עשינו את הכל כדי להשיג אוכל. אם היה צריך לגנוב - גנבנו.
אם היה צריך, לא יודע מה לעשות, הכל היה מכוון בשביל להשיג עוד קצת אוכל. אני מתאר
לעצמי, מי שלא היה מודע לעניין הזה, אז אנשים פשוט מתו מרעב, מי שלא הצליח להסתדר.
והמונים מתו מרעב בגטו. כל מה שאני מספר פה זה עד שנת 42'. ב-42' חל מפנה רציני
מאוד. בסלקציה הראשונה של הגטו לקחו את אמי ושתי אחיותיי ונשארנו אבא, אחי ואני
בגטו עד הסוף. ידענו שכשלקחו את אחיותיי בעצם, ואמי הלכה אתן, הבנו שהסלקציה יש לה
מטרה אחת ויחידה, וזה להשמיד את היהודים. את מי שלקחו.
ש.
איך הבנת?
ת. כי לא יתכן שלוקחים ילדים קטנים למחנות עבודה, ואת הגדולים, את
הבריאים יותר, אנשים מבוגרים משאירים בגטו. אז הבנו שזה דרכם האחרונה.
ש.
אתה זוכר את הסלקציה הזו?
ת. אני זוכר. אני אישית עמדתי בסלקציה הזו.
ש.
מה היה?
ת. עלי פסחו, לא - הייתי כנראה מפותח, אז לא נגעו בי. וגם באחי.
בסלקציה השניה כבר חששנו. היו שתי סלקציות גדולות בגטו. חששנו מאוד שאנו עשויים
להילקח, ואז לא ירדנו לחצר למסדר, כי אם התחבאנו באיזה מחסן שם, והצלחנו להישאר
בגטו מבלי שבסלקציה הזו נגעו בנו.
ש.
הראשונה היתה ב-42'?
ת. הראשונה היתה ב-42'. גם השניה אני חושב שהיתה באותה שנה. ולא
היה הבדל גדול בין הראשונה לשניה.
ש.
אחרי שהוציאו את אמא ואת שתי האחיות, אתם ראיתם לאן מובילים אותן?
ת. אנחנו לא ידענו לאן. הגיעה שמועה שמביאים אותם לחלמנו, למחנה
השמדה.
ש.
הוציאו אותן מהשורות?
ת. הוציאו אותן מהחצר, מהבית. הסלקציה התנהלה כך שבפולין הבתים
בנויים מכניסות, חצר כזאת ובתים מסביב, וכניסה. לא היתה שום בעיה לסגור את הכניסה
בקצוות, ולהוריד את כל מי שגר בבית, מן החדרים אל החצר, ובחצר ביצעו את הסלקציה.
ואנחנו ידענו לאן לקחו אותן: ריכזו אותן באיזה מבנה. אני חושב שזה היה מבנה בית
ספר, ולא הצלחנו לחלץ אותן משמה, למרות הקשרים של אבי עם השוטרים היהודים והכל.
ניסו להוציא אותן משם וחזרו, זה היה בלתי-אפשרי, הם היו שמורים חזק על ידי
הגרמנים. וידענו שלקחו אותן. זהו. יותר לא ראינו אותן.
ש.
הסתבר לכם בסופו של עניין לאן הן נשלחו?
ת. אמרתי לך. היתה שמועה, אני לא בטוח אם זה מיידנק או חלמנו. אני
חושב שחלמנו, כי זה קרוב יותר היה, ולא היה צריך לנסוע רחוק.
ש.
אתה יכול לתאר את התקופה?
ת. היתה תקופה קשה מאוד בגטו. אנשים מתו ברחובות. כל בוקר אתה קם
ויוצא לרחוב, וראית על המדרכות את המתים, והעגלות עם אנשים אוספים את המתים כדי
להיטמן, לקבורה, והחיים היו נוראים. אנשים נפוחים. בעיקר
הקושי היה קושי המזון. מנות המזון היו כל כך קטנות, שאנשים בקושי החזיקו מעמד.
וחלק גדול מאוד מהאנשים מת מרעב. כמובן שכל הזמן הוציאו אנשים מתוך הגטו, אבל לא
בצורת סלקציה, כי אם אנשים יצאו למחנות עבודה. אם הגיעו למחנות עבודה אני לא יודע,
אבל אמרו שמוציאים אנשים מן הגטו כדי שיגיעו למחנות עבודה. ודאי שהיו מתנדבים רבים
שיצאו משם, כי יותר גרוע מאשר בגטו כבר לא ניתן היה.
ש.
איך היתה הסלקציה השניה? מה היה?
ת. אותו דבר. סלקציה שניה גם כן. פינו. אז כבר חששנו, שבסלקציה
שניה עשויים לגעת בילדים גדולים יותר. ואז אנחנו מראש תכננו להתחבא, ועברנו את
הסלקציה מבלי שמצאו אותנו. התחבאנו בתוך מחסן בחצר. היו מספר מחסנים. הכנו דרך של
בריחה מהמחסן לעבר איזה מגרש גדול שהיה שם אחרי המחסן. כדי שנוכל לצאת ממנו עקרנו
כמה לוחות מקיר המחסן, והשארנו אותם מחוברים רק בחלק העליון, כדי שאפשר יהיה לדחוף
את החלק התחתון של הלוח, לצאת החוצה ולהתחבא. היה שם מגרש עם פחמים ועם כל מיני
ערמות שניתן היה להתחבא שם. למזלנו לא היינו - לא נאלצנו לברוח להתחבא. פשוט פסחו
על המחסן ולא חיפשו.
מקור וקרדיט אתר מט"ח "תולדוט" ויד שם
לקריאה
נוספת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה