כמו
הרבה ילדות בנות גילה, אהבה הלגה לצייר. בת 12 היא החלה לתעד את חלומות הבַּלָּהָה
שלה שהיו למעשה מציאות חייה בתקופת השואה: שכנים שגוועו מרעב וחיטטו בפחי הזבל, אנשים
שחיכו למשאית כהה שלקחה אותם אל הקרונות. זהו סיפורה של הלגה וויסובה, אשר נשלחה
לגטו טרזין בגיל צעיר והייתה לציירת שתיעדה את קורות הגטו.
קורות חיים
הלגה נולדה בפראג בשנת 1929, וזכתה לילדות מאושרת אך קצרה מאוד.
בדצמבר 1941 היא גורשה עם הוריה לגטו טרזין. הלגה הקטנה לקחה אתה במזוודתה מברשות
צבע וצבעים. היא הצליחה ליצור יומן אישי מתוך סדרה של ציורים שתיעדו ושיקפו את חיי
היום- יום של גטו טרזין.
הלגה הייתה בגטו טרזין במשך שלוש שנים; יחד עם אמה היא נשלחה לאושוויץ-בירקנאו
באוקטובר 1944 – הילדה תיארה את יום הגעתה לאושוויץ במילים האלה: "כאשר הגענו,
הבנו שהחיילים מפרידים אותנו לשתי קבוצות נפרדות. לא הבנו אז מה משמעות הדבר, אבל
קבוצה אחת עמדה להישאר במחנה ולעבוד והקבוצה השנייה עמדה להילקח לתאי הגזים. זה
היה הרגע הנורא ביותר בחיים שלי, המחשבה שאני עלולה להיפרד מאמא שלי. אני חושבת שבאותו
הרגע לא היה אכפת לי אפילו למות, אבל לא יכולתי לשאת פרידה מאמא. הייתי מאוד צעירה
אבל איכשהו כשהבנתי מה מתרחש לנגד עיני. אפילו הילדים הכי קטנים לא בכו ולא צעקו.
זה היה כאילו שהם ידעו שאמהותיהם עומדות חסרות ישע נוכח המתרחש".
מאושוויץ נשלחה הלגה למחנות הכפייה של פרייברג ומטהאוזן.
ציור זה, של הלגה וויסובה, נקרא "ההגעה לטרזינשטט". הלגה נכנסה לגטו כאשר הייתה בת 12. אביה הוא שדרש ממנה "ציירי כל מה שאת רואה".
הציור כמסמך היסטורי
הלגה גדלה בעולם שיצרו הנאצים יצרו בעבור היהודים, היא חוותה
ותיעדה את השואה דרך העיניים של ילדה שעולמה התמים נדרס ברגל גסה על ידי הצורר.
בעזרת צבעי פנדה רכים היא תיעדה עולם של אכזריות ברברית. הלגה סיפרה על הציור הראשון
שעשתה בגטו; ציור של איש שלג. כשהיא רצה בגאווה להראות את הציור לאביה, הוא אמר לה:'ציירי
את מה שאת רואה'. הלגה אמרה שהמילים האלה הביאו למעשה לסיום ימי ילדותה, מאותה רגע
היא חשה שמוטל עליה תפקיד – תפקיד התיעוד. אחד מציוריה הקשים ביותר הוא ציור שקראה
לו בשם:"טרנספורט יוצא" – בציור היא מציירת את המשאית שלקחה את אביה בן
ה- 46 למחנה שממנו לא חזר.
לילדה הלגה שימש הציור מנגנון הגנה; אמצעי להתמודד עם זוועות היום- יום. הלגה
סיפרה:
" אני ציירתי כל מה שראיתי; הדבר סייע לי, מאחר שלא הייתה כל פרטיות בגטו,
הציורים שלי העניקו לי את הפרטיות שהייתה כה חסרה לי. לא הזמנתי אף אחד להיכנס
לעולם הפרטי הזה – עולם הציורים שלי. האנשים בגטו עשו כל מה שהיה ביכולתם על מנת
לשמר את צלם האנוש שלהם – לשמר את האנושיות שבנו. האמנות והתרבות היו אחד הדברים
היחידים שהנאצים לא יכלו לקחת מיתנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה