ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 ביולי 2023

בלילה אני חולמת על שלום": יומן מטלטל של נערה בשואה מתעד כרוניקה של הישרדות

 



"
בלילה אני חולמת על שלום": יומן מטלטל של נערה בשואה מתעד כרוניקה של הישרדות

יומנה של כרמלה מס, שנכתב בעת שהסתתרה עם משפחתה ברוטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה, זכה להצלחה בהולנד ותורגם עתה לעברית. היא מתארת בו באיפוק את הסכנה ההולכת ולופתת — וגם את הנס האנושי שאירע לה

"בלילה אני חולמת על שלום" של כרמלה מס הוא קובץ יומנים שהיא כתבה כנערה יהודייה בהולנד הכבושה במלחמת העולם השנייה. למס, שעלתה לארץ אחרי המלחמה ומתה בשיבה טובה לפני כשנה, יש סיפור מרתק: כשהתחילו הטרנספורטים למחנות, היא מצאה מקלט יחד עם משפחתה (הוריה, אחותה הגדולה וארוסה, שאירגן את המחבוא) בבית משפחת זיילמנס המרתקת בפני עצמה. עד סוף המלחמה חיו יחד שתי המשפחות, שלא הכירו כלל קודם לכן, בדירה קטנה ברוטרדם. הזיילמנסים הוכרו מאז כחסידי אומות עולם, ואילו מס חשפה את היומנים רק בסוף ימיה, לפני כעשר שנים. לאחרונה תורגם הספר לעברית, אחרי שנהפך זה מכבר לרב מכר בהולנד.

לא מפתיע שבהולנד חיבקו את הספר, שנגמר בטוב ומציג את הולנד היפה. אבל כך או כך, לקוראים באשר הם ובפרט לאלה היושבים בציון 2020, הספר הזה הוא מסמך דוקומנטרי מעניין ומשמעותי. מס, שנקראה בנעוריה קארי אולרייך, תיעדה את ההתרחשויות והידיעות הרודפות זו את זו החל בדצמבר 1941, כשנה וחצי אחרי כיבוש הולנד, ועד סוף המלחמה, ב–1945. היומן שלה הוא מסע בזמן, אל כרוניקה של חורבן ידוע מראש, ובה בעת אל נס אנושי נדיר, שחותר נגד הסחף וכוח הכבידה של ההיסטוריה.

מובן שהשוואה ליומנה של אנה פרנק מתבקשת, ולא רק מהטעם המובן מאליו (בכתבה בכאן 11  הדביקו לסיפורה של קארי את הכינוי "אנה פרנק עם סוף טוב"), אלא בעיקר מטעמים היסטוריים: שתי הנערות, יהודיות מבתים בורגניים, כתבו מהמסתור בלבה של עיר מרכזית בהולנד הכבושה. אולם הרקע שלהן היה בכל זאת שונה — בעוד פרנק גדלה במשפחה חילונית עם זיקה יהודית ציונית קלושה, קארי, ילידת 1926, באה ממשפחה ציונית שומרת מסורת, מעורבת ומקושרת בקהילה היהודית הקרובה והרחוקה. כלומר, מלבד העדות האישית, יש ביומניה של קארי גם עדות על המתחולל בקהילה ועל המידע שהגיע בזמן אמת מפולין (על פי היומן, הם ידעו, או לפחות שמעו, על מחנות ההשמדה עוד ב–1942(

קארי לא היתה כותבת מבריקה וכריזמטית כמו פרנק, וגם לא מרדנית ורדיקלית כמוה. למעשה, כישורי הכתיבה שלה היו די ממוצעים, והיא עצמה מצטיירת כדמות מופנמת וצנועה בשאיפותיה, כך שקשה למצוא ביומנים ערך ספרותי או פיוטי יוצא דופן. השפעתו המטלטלת של הספר באה דווקא מהכיוון ההפוך: בזמן שההיסטוריה מאיימת לבלוע אותה, קארי נאחזת בתיעוד היום־יומי הכרונולוגי היבש, כמו במטרונום מתקתק, שמהירותו הולכת וגוברת. היא כותבת באיפוק, לעתים בלקוניות, גם על ענייניה האישיים ביותר, משל היתה פקידה בארכיון. פה ושם מבצבצים חוש הומור עצמי מעודן או סערת נפש, אבל אלה נשארים תמיד ברקע והעיקר הוא הפרוטוקול — כל יום ואירועיו הגדולים והקטנים. אלה מצטברים מאליהם לכרוניקה יסודית ומורטת עצבים של הסכנה ההולכת ולופתת, של הגזירות ההולכות ומחמירות, של גוף ונפש המאיימים להישבר ושל המתיקות האוזלת מהשגרה; אולם בו זמנית, הם גם מצטרפים לסיפור הנוסף, של הנס האנושי הקונקרטי והחד־פעמי, המתרחש בדירת המחבוא הקטנה.

מן הסתם, המתח הזה, שנוצר בדיעבד, בין הלקוניות של המספרת המתעדת ובין העלילה ההיסטורית שנקלעה אליה (שלקורא יש גם מידע מוקדם על מהלכיה) חריף יותר בתחילת הספר, לפני המעבר למחבוא. זה מגיע לשיאים אבסורדיים, בעיקר על רקע התנדבותה של קארי ב"ועד היהודי" שאירגן את הטרנספורטים — מה שהעניק לה דחייה ברשימות לגירוש. כך, למשל, היא מספרת בכאב מאופק על כינוסם של יהודים שלא נמלטו מהרשימה, תחת אלותיהם ורוביהם של אנשי האס־אס, וכעבור כמה ימים היא כותבת: "ביום שני שעבר הלכתי שוב לבית הספר. היה נחמד מאוד, כי היינו רק שלושה בכיתה. כאילו שיעור פרטי. לפני זה היה לי גב תפוס".

- עם המעבר למחבוא בדירתה של משפחת זיילמנס, היומן מקבל צבע אחר. משפחת זיילמנס היא כאמור חבורה מעניינת ביותר — ההורים, פקיד בבנק ועקרת בית, הם קתולים אדוקים המקפידים ללכת לכנסייה אבל בביתם שורה אווירה בוהמיינית ופתוחה. בנם הגדול אאד אמנם גויס לצבא (על פי עדותה של קארי, הם מאמינים שאם יהיו טובים לאחרים, אלוהים ישמור על בנם החייל), אבל שלושת ילדיהם הנוספים חיים בבית: מיס ובוב הגדולים, וקאנוס המתבגר, בן גילה של קארי. בין המשפחות מתגלעים פה ושם מתחים ומריבות קטנות על עניינים חומריים ועבודות הבית, אבל בדרך כלל האווירה תוססת מרוב דאגה הדדית, חיבה ואחווה. ויכוחים פוליטיים, פילוסופיים ותיאולוגיים ממלאים את הבית, וחגיגות של חגים נוצריים ויהודיים נחגגות יחד. בוב הפלרטטן תופס מקום מרכזי ביומן ובחייה של קארי — היחסים שלהם הולכים ומתהדקים עד סוף המלחמה (אז גם מתברר שהיה פעיל במחתרת, מה שמסביר את היעלמויותיו הממושכות). בין לבין, מצטיירת ברקע השכונה הרוטרדמית תחת צלם של הכיבוש והמלחמה, וכן מתקבלת תמונה של אורחות החיים בתוך הבית. המוני דיווחים קטנים, שנכתבים כלאחר יד, מספרים סיפורים מסעירים — על חיפוש שעבר בשלום, על יציאותיהן הנדירות של הכותבת ואחותה מהבית תחת סיפור כיסוי, על ימי הרעב וההפגזות.

על פי ההקדמה, עורכי הספר במקור ובתרגום, וכן המתרגם עצמו, סימון סוזן, הקפידו, בצדק, שלא להתערב בטקסט — לכן ישנם פה ושם משפטים מבולבלים. מה שאינו מוצדק הוא האופן שבו תורגמה אחרית הדבר המעניינת של ד"ר בארט ואלט ההולנדי — שבה אפשר לקרוא שברוטרדם היתה קהילה של "כ–13 יהודים בתחילת המלחמה", או שהבריגדה היהודית היא "הדיוויזיה הפלסטינית־יהודית בצבא הבריטי". אלה כמובן תקלות קטנות אבל מרגיזות, בעיקר כשעל עריכת התרגום חתומים לא פחות מחמישה אנשים בעלי תפקידים שונים, מטעם ההוצאה ומחוץ לה. עם זאת, התרגום ברובו זורם וקריא, גם לנוער.

האם הנוער יקרא? אפשר להמר שזה תלוי בבתי הספר וביכולתם להכיל את הסיפור האוניברסלי והרב־תרבותי בכפיפה אחת עם הנרטיב היהודי והציוני. זה לא מובן מאליו ובפרט בתקופה הנוכחית, שבה הערכים האוניברסליים מסומנים כבגידה, ואפילו זכר השואה משמש לתעמולה לאומנית זולה.

 מקור

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

סיפור ההישרדות הלא יאומן של הילדה בת ה11 שולמית כרמי בשואה

בצילום למעלה : בני משפחת זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים מימין: דוניה, אלי, סוניה, גולדה ואסתר זורגר. סוניה שרדה. יתר המצולמים נרצחו ...