מאת: ניר חסון
ציפה רובין, ניצולת השואה השנייה בקיבוץ ניר עוז ,
נולדה בליטא תוך כדי המלחמה ב–1944. היא והוריה ניצלו תודות לחסידת אומות עולם.
"ההורים שלי חיו בגטו בוילנה, לאבא היה כרטיס לצאת לעבודה, לפני האקציה
האחרונה הוא אמר לאמא שלי 'בואי נברח כי מחר בטח ייקחו אותנו', הוא הציע שהיא תנסה
לצאת עם כרטיס העבודה שלו, שאולי הגרמנים לא יבדקו את השם. הוא יצא עם כרטיס
העבודה שלו, נתן לה את הכרטיס דרך חור בחומה ובאמת היא ניסתה וזה הצליח. הם ברחו
לאישה, גויה בשם ויקטוריה, שהייתה מבריחה לחם לאנשים שהיו בגטו והכירה את אבא שלי.
אישה אחרת, פרופסור באוניברסיטה, הכינה להם תעודות מזויפות, של שני ממזרים נוצרים.
למחרת תפסו אותה והיא נרצחה".
במשך כל שנות המלחמה הסתתרה אמה של רובין אצל
ויקטוריה, בזמן שאביה עבד בכפרים מרוחקים. מפעם לפעם הוא היה מתחבא בין קורות
שהושטו על הנהר כדי להגיע לאשתו ולהביא לה אוכל מהחווה. "הבעיה הייתה שניסו
לשדך אותו לכל מיני בחורות שם והוא היה צריך לעשות את עצמו שהוא לא מעוניין",
מספרת רובין.
ב–1947 עלתה המשפחה לארץ, שוב בעזרת תעודות מזויפות, אחד הזיכרונות
הראשונים שלה הוא מהאונייה בדרך לארץ. "השאירו אותי לישון בתא, התעוררתי כי
המים היכו בחלון והתחלתי לצרוח ואז הופיע אדם עם סכין ענקית, אבל זה רק הזיכרון
שלי, זה היה טבח עם סכין קטנה, הוא דיבר אלי באיטלקית והלך לקרוא לאמא שלי...
רובין הייתה מורה ומרכזת המוסד החינוכי....
המחבלים נכנסו גם לבית משפחת
רובין. "שמענו אותם מפילים ארונות, הם יצאו, ישבנו בשקט כמה שעות
ואז הם נכנסו שוב. החתן של נכדתי אמר לנו להיכנס מתחת למיטות, היה לו אקדח והוא
נעמד ליד הדלת עם האקדח שלוף. אבל הוא ידע שאם הוא יורה הם יקראו לכולם. נכנס
נוחבה אחד, ככה עם הראש, אבל היה חושך גמור, הוא לא ראה אותנו ושמענו שהוא צועק
'אין כאן אף אחד' ואז הם הבעירו את הבית". בני המשפחה המשיכו לשבת בתוך
הממ"ד בזמן שהבית מסביבם עולה באש.
"שמענו את התקרה נופלת ועשן התחיל להיכנס לממ"ד ואנחנו
התחלנו להיחנק. היתה אפשרות או שניפול לידיים שלהם או שניחנק, החתן החליט שנצא, הם
עזרו לנו לצאת מהחלון, באותה שנייה בדיוק לא היה אף אחד מהם על השביל. בהליכה
כפופה הגענו לפינה מאחורי המקלחת, יש שם פינה שעשיתי בשביל עציצים ומגרפות ויש שם
ארון עם כל מיני מכשירים, ישבנו שם כפופים, שנינו בני 80 והקיר מאחורינו לוהט
מהשריפה ומלמעלה יש גג והמסגרת שלו נפלה שני מילימטרים מהרגל שלי, השמש קופחת
וישבנו שעתיים, פחדנו לזוז. אחרי שעתיים, שמונה שעות מאז שהתחיל האירוע ראינו חייל.
מבחינתי זו היתה הישרדות, בכל פעם שסיפרתי את זה, סיפרתי כאילו זה לא סיפור שלי,
כאילו זה קרה למישהו אחר. בדיוק לפני המלחמה קניתי מטבח חדש, היו צריכים לבוא
להתקין אותו אחרי החג, אבל המטבח נשאר בנגרייה, הבית שרוף והנגר, עופר קלדרון,
חטוף".
".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה