ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 12 במאי 2024

יהודה שטרנפלד , הנער מהשואה שהיה לוחם פלמ"ח ויוזם מפעל "הנצר האחרון "

 


יהודה שטרנפלד נולד בלודז' שבפולין בשנת 1930. בשנת 1940 נכלא יהודה בגטו לודז'. אביו נספה בגטו, אמו ואחותו נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו, ושניים מאחיו נמלטו מהגטו, אך נרצחו. באוגוסט 1944 גורש יהודה לאושוויץ ומשם נשלח למחנות קאופרינג בגרמניה. באפריל 1945 שוחרר על ידי הצבא האמריקאי.

יהודה שטרנפלד, שנולד ב-1930 בלודז' שבפולין ונפטר בישראל בשנת 2021. שטרנפלד הגיע לארץ שריד יחיד מכל בני משפחתו, שמנתה שבע נפשות. כולם פרט לו הושמדו בשואה. הוא התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, השתחרר, התחתן, הביא ארבע בנות לעולם ועבד כטכנאי מים. על השואה ועל המלחמה הוא לא דיבר.

  "בבית לא דיברו על השואה בכלל, ואנחנו לא דיברנו ולא ידענו כלום. הוא לא סיפר, ואימא שלנו לא הרשתה לשאול, כדי שלא יתרגש ויקרה לו משהו", מספרת בתו, עפרה צוק. "ככה את מתרגלת שאסור לשאול, וזהו – נגמר הסיפור. זה גם נוח לא לשאול ולא לדעת".

 כך התנהלו החיים בבית משפחת שטרנפלד במשך רוב השנים. אלא שבשנת היובל למדינה, בערך עם יציאתו של שטרנפלד לפנסיה, הכול השתנה. "הוא נסע אז לטקס בקרית ענבים, ורפול נאם שם. הוא דיבר על כך שבמקום הזה נהרגו אנשים שהם שריד אחרון למשפחתם, וזה נכנס באבא שלי כמו דיבוק. זה היה כמו גפרור שהצית הכול", מספרת צוק. "הוא החליט שחייב להיות מישהו שיזכור את הבחורים האלה; לא יכול להיות שאף אחד לא יזכור אותם. זה פשוט לא הניח לו. הוא הרגיש שגם להם יכולה הייתה להיות משפחה, שהם לא זכו למה שהוא זכה".

צוק ואחותה, אורנה ענבר, מספרות שכאשר אביהן לקח על עצמו את המשימה להזכיר ולזכור את החללים במלחמה הראשונה שאין מי שיזכור אותם, לא היה לו קל לשכנע אנשים רבים שמדובר בנושא חשוב, והן עצמן חששו שהוא לא יצליח. מה כבר יכול אדם אחד לעשות אל מול זיכרון לאומי של מלחמה שהסתיימה לפני 50 שנה? "היה בהתחלה קשה מאוד לקבל משהו מהמערכת", מספרת ענבר. "אפילו את שמות הנופלים הוא קיבל בפעם הראשונה מרפול, שעזר לו להשיג את השמות. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי רשימות עם שמות בבית, ואז הוא סיפר לי שהוא התחיל להתעסק בזה".

 אבל שטרנפלד לא ויתר. הוא יצר שיתופי פעולה עם בתי ספר וישיבות כדי ליצור מצב שבו יקראו קדיש על כל אחד מהנופלים שהיו נצר אחרון למשפחתם. הפרי הגדול של עבודתו קרם עור וגידים בדמותה של אנדרטת "משבר לתקווה", שהוקמה בשנת 2001 ביער המגינים לזכרם של החללים הללו. "אני זוכרת שלא האמנו שזה יקרה. אני אספתי בטרנזיט אנשים מהקיבוץ שלי כדי שיבואו, שיהיה קהל. הנחתי שיבואו 30 איש, ורציתי שאבא לא יתאכזב", מספרת צוק. "כשהגעתי לשם, היו מלא אנשים, מלא דגלים. עמדו שם בני נוער. פתאום הבנתי את גודל המעמד ואת גודל המעשה שהוא עשה. זו הייתה התרגשות עצומה".

מאז, מסבירות בנותיו של שטרנפלד, מיוזמה פרטית של אדם אחד עם "שיגעון" לעניין, עברה הנצחתם של חללי נצר אחרון למשימה ממסדית. משרד הביטחון לקח אותה על עצמו והוא משמר אותה. "הוא ניער את האבק מהנושא הזה, ואז אחרים המשיכו", אומרת צוק.

בתחילת שנת 1948 חוקק חוק בישראל, ולפיו אין לשלוח בנים יחידים לחזית הקרב. עם זאת, בחוק זה לא נכללו שורדי שואה, אלא רק בנים יחידים שהוריהם חיים בארץ. ההיסטוריונית חנה יבלונקה, פרופסור אמריטה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, מציעה למקם את הדברים בהקשר היסטורי. "בפועל, גם בנים יחידים של בני הארץ לא שוחררו, אף שהייתה להם אפשרות להשתחרר", היא אומרת. "הייתה אז תחושה שאם כל בן יחיד ישוחרר, אז לא יישאר צבא, כך שמפקדים בשדה, בפועל, התעלמו מהחוק הזה".

נוסף על כך, מסבירה יבלונקה, החוק לא הוחל על ניצולי שואה כי המודעות לשואה ולמשמעותה לא הייתה כמו היום. "לא היה זמן להתעסק בפסיכולוגיה של ניצולי השואה - לא לניצולים ולא לאנשי היישוב. למי היה זמן להתעסק בהיבטים פסיכולוגיים בזמן מלחמה שהייתה באמת קיומית", היא אומרת. "גם השורדים עצמם רצו להילחם על הארץ, מתוך תחושה שזה יוריד להם את תחושת ההשפלה שהם עברו במשך שש שנים. הייתה תחושה שיש ארץ חדשה שבה אפשר להתחיל חיים חדשים, ואנחנו מתחילים בה חיים בתור מי שנלחמים על המקום הזה. התרומה שלהם בלחימה באמת הייתה פנומנלית".

מקור וקרדיט : אורין רוזנר , בית  אבי חי ( 2021)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

"ילדה במלונה"

  הספר "ילדה במלונה" של הסופרת שרה שנר-נשמית ז"ל, שבעצמה ניצלה מידי הנאצים בהיותה ילדה. הסופרת אף ציינה בראיון שנתנה על הספר ...