אברהם קופלוביץ' (אברמל'ה) ז"ל: נער יהודי שחי בגטו לודז' וכתב שירים

 

מאת:מאיר עוזיאל

ב־29 באוגוסט יתקיימו אירועים וטקסים בלודז' שבפולין לציון חיסול גטו לודז'. גם ביום שלפני כן מתקיימים אירועים שבהם העיר לודז' וממשלת פולין מציינות את מחיקת החיים היהודיים בלודז' על ידי הגרמנים הנאצים.

שמעתי כמובן הרבה על לודז' גם לפני שהייתי בה. בעיקר על הגטו הענק, הנורא, שמכיל סיפורים של ההשחתה המוסרית המגיעה כאשר יהודים נאלצים להילחם על עוד יום חיים. כל מי שאומר לי שהכיבוש משחית, אני שולח אותו בתשובה דמיונית למקום בו אתה הנכבש, כמו גטו לודז', לדמותו של ראש היודנראט חיים רומקובסקי, לנאום שלו “תנו לי את הילדים שלכם", שאני לא רוצה לפרט כאן. זה נורא מדי. במיוחד בימים כאלה שבהם יש מי שעושים מאמצים להחזיר אותנו למצב של אותם יהודים. מי שרוצה לדעת על גטו לודז' יכול למצוא בקלות.

שם, בלודז', כאשר אני נמצא באזור העיר בו היה הגטו, אני אומר לעצמי: “עכשיו אני נושם את האוויר של הגטו. עכשיו אני על אדמת הגטו". מנסה להכניס לעצמי ולהכניס את עצמי למשמעות הקודש שסביבי כרגע.

לודז' הייתה עיר אשר 30% ממנה היו יהודים, והיא נותרה כמעט כשהייתה. הבניינים בלודז' לא נהרסו במלחמת העולם השנייה, רק היהודים נעלמו. נרצחו כולם. עיר שהתרוקנה.

שלווה בין העצים

ידוע, ולא אכתוב מה שניתן לקרוא בכל אנציקלופדיה או להעלות בלחיצת אנטר אחת באינטרנט, שלודז' הייתה עיר תעשיית טקסטיל ויהודים היו בראש התעשייה הזו. המפורסם בתעשייני הטקסטיל היהודים בלודז' היה ישראל פוזננסקי. ארמון ענק היה ביתו. ארמון מפואר, בסגנון מלכים ורוזנים. אני מבקר בו. החזית מלאה בקישוטים ובפסלים, ובתוכו גרמי מדרגות ואולמות לאין מספר, כולם בפאר שנראה לא פעם קצת מוגזם. אבל יפה. חיפשתי סביב בחזית הארמון ובאולמותיו מגיני דוד, מנורות. לא ראיתי. ייתכן שהיו בתקופה בה פוזננסקי חי שם בלודז'. אני משוכנע שמזוזה הייתה.

ההפתעה הגדולה ביותר בלודז' הייתה לי במרכז שהם קוראים לו “מרכז הדיאלוג". לא הבנתי מה זה, אבל לאט־לאט הבנתי שזה בעצם מעין "יד ושם". מוסד שכוונתו העיקרית היא להנציח את היהודים וללחום באנטישמיות. כאשר היינו שם הוצגה תערוכה של ארתור שיק, אמן יהודי מרהיב, יליד לודז', מי שצייר את מגילת העצמאות של ישראל וגם הגדה לפסח שיש לנו בביתנו. אמן שאני אוהב.

מול הבניין פסל של ילד. זהו אברהם קופלוביץ' (אברמל'ה). נער יהודי שחי בגטו לודז' וכתב שירים. אברהם נולד בשנת 1930 ונרצח בידי הגרמנים באושוויץ בשנת 1944, לפני 80 שנה, כשהיה בן 14. אחד משיריו הוא “חלום", שבו הוא מתאר את רצונו לעוף ולראות את העולם.

לכתבה המלאה של מאיר עוזיאל

80  שנים לחיסול גטו לודז': כך נראה עיצוב הזיכרון הפולני

ראו גם : 

הסיפור של אברמק קופלוביץ' באתר ארגון יוצאי לודז' בישראל

 

 

במוזיאון השואה החדש באמסטרדם חסר רק דבר אחד

 

מאת: חיים לוינסון

במרכז אמסטרדם, בבניין הדור ומצוחצח, נחנך באביב 2024 המוזיאון הלאומי לשואה. ממולו, בבניין התיאטרון ששימש לריכוז יהודים בטרם נשלחו למחנה וסטרבורק בדרך לאושוויץ – אנדרטה יפה וחינמית.

ניכר שהושקעו מאמצים רבים בהנגשת התצוגה. אין שם אוספים מיוחדים או מוצגים מעוררי השתאות. הדגש הוא חינוכי ולימודי: תולדות יהודי אמסטרדם, מלחמת העולם השנייה, ההשמדה. השפה נהירה. ההסברים עשירים אבל גם פשוטים. יש דגש על ניסיון לספר סיפורים אישיים של יהודים – מזכרות אישיות, טלית וקערת סדר, שולחן כדורגל, תמונות משפחתיות, מזוודות בגדלים שונים. רק דבר אחד חסר, ובכוונה: המְבצעים.

זו הפעם השישית שאני מתייר בהולנד. איך אפשר שלא להימלט אליה, במיוחד בימי הקיץ, כשמזג האוויר מדויק והשמש שוטפת אל תוך הליל את היצע הפארקים הנעימים, רחבי הידיים, עם מדשאות השיזוף האינסופיות. ואי אפשר, כיהודי טוב, שלא לשוטט במרכז, בעיר התעלות, בין השלטים הקטנים עם השמות של היהודים שהתגוררו בבניינים ולתהות מה היה רע בעצם, להולנדים של ראשית שנות הארבעים, שכה רבים מהם מצאו את מפלטם בהסגרת יהודים להשמדה; לא סתם הסגירו – אחוז ההסגרה במדינה היה הגבוה מבין כל המדינות שנכבשו על ידי הנאצים. הם לא היו כפריים פולנים שינקו אנטישמיות משד אמם ולא היו גרמנים מוכים וחבולים עם התירוץ של רפובליקת ויימאר וטראומת מלחמת העולם הראשונה.

הולנד, גם עם המשברים הכלכליים שעברו עליה, היתה מדינה מצליחה ומשגשגת. לפני המלחמה היא היתה השביעית בעולם בשיעור התוצר הלאומי לנפש. התעלות המרהיבות נבנו שם כבר לפני 300 שנה. גם הפארקים. הבתים עם החלונות הענקיים שמכניסים את האור, הגבינות, התחבורה הציבורית, עיירות החוף שאליהן נוהרים בקיץ לאוויר הצח בתבל. למה יהודים כל כך הפריעו לחיים הטובים, השקטים, הנעימים והרגועים שהיו להולנד להציע, אז והיום? איך הולנדי הגיע למצב שהוא אנטישמי? שהוא מקדיש את חייו למות אחר?

במוזיאון הלאומי לשואה אין תשובות. אפשר לקחת את המוזיאון, להחליף את השם "אמסטרדם" בשם של כל עיר אירופית אחרת, ולהעתיק אותו לווינה, בודפשט, ורשה, סטריי. בכל אחד מהמקומות האלה היו חיים יהודיים, ובכולם הם נכחדו. נעלמו מהמוזיאון כל ההולנדים. יש רק שואה.  מי הם אותם אנשים מסתוריים, בני בליעל, שאחראים לכל הפשע הזה? איך הם נראים? יש להם שמות? רקע ארגוני? תנועות? שיתוף הפעולה של הבירוקרטיה ההולנדית עם הנאצים? משטרת אמסטרדם ששימשה בתפקיד חשוב ומרכזי בציד יהודים? שום כלום. יש חדר עם ציטוטים של חוקים והגבלות שונות שהוטלו על תושבי הולנד. ואפילו יש במקום אחד משפט שאומר משהו בסגנון שהכיבוש הנאצי איפשר ל"אנשים עם דעות קדומות" לממש אותן, ואז מגיעה התוספת – לצד רבים שהתגייסו למחתרת. אני שמח שהיו הולנדים רבים שהתגייסו למחתרת, אבל מי היו אותם הולנדים שלא?

ילד הולנדי שלא יודע דבר על השואה והולך עם מוסד הלימודים שלו לבקר במוזיאון, יוצא עם הידע שהולנד היא מקום שפתח את לבו ליהודים במשך דורי דורות – מה שאכן נכון. ב-1940 אירע אירוע מצער. מדינה עם רעיונות מוזרים כמו גרמניה כבשה את הולנד, ייבאה לארץ השפלה את תחביב השמדת היהודים, חייליה הצליחו לבצע את מה שהצליחו לבצע, הובסו, ברגן בלזן שוחרר בשירת "התקווה" והסדר הנורמלי בהולנד שב על כנו. מבחינת הילד, לא היה הולנדי אחד שידו הייתה במעל. לא הלשינו על גיבורת האומה אנה פרנק. לא הסגירו אלפי יהודים במחבוא. לא שמחו על הדירה החדשה שבדיוק התפנתה עבורם.

לכתבה המלאה של חיים לוינסון

קלרקה גל : " ילדות בצל השואה" : " תחנקי אותה פן נמות כולנו"

 

 "היו גם אקציות גדולות שהחלו בהפתעה , לפנות בוקר כשכולם במיטות . הנאצים היו נכנסים במפתיע לתוך הבתים ותופסים את מי שמוצאים. דין הנתפס נחרץ – מחנות עבודה או רצח גלוי . שנת 1941 , יום חמישי , אני בת 6 , השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר , התעוררתי  לקול הרעשים המחרידים של מנועי האופנועים הגרמנים מלווים ביריות. הרחובות הפכו לאזור צייד . כבוד האדם הושפל עד עפר. קמנו ממיטותינו מבוהלים. המילה "אקציה"  הייתה בפי כל . הרשע עמד לנגד עינינו . פחד גדול אחז בכולנו.

מה עושים ? צריך להסתתר , אבל איפה?

גרנו בביתם של אנשים זרים, בתים שהנאצים קבעו  כמקום אכלוס לאנשים כמונו , יהודים שגורשו מבתיהם. החדרים היו מלאים , צפופים ודחוסים עד אפס מקום. הבונקר שהיה מיועד לאכלס את בעלי הבית היה מקום המחבוא היחיד שיכול היה להציל אותנו. רצנו אליו , התגודדנו בו . נסנו על נפשנו, אבל המקום היה שייך  לבעלי הבית  , שהכינו לעצמם מבעוד מועד את מקום  המחבוא.

רצנו בחיפזון אליו וכולנו אחריהם. הבונקר הסודי שתוכנן להכיל עד עשרה איש הכיל באותו יום למעלה משלושים איש.

למרות כעסם של בעלי הבית  נדחסנו כולנו פנימה , הפתח היה סגור . נדרשנו להיות בשקט  מוחלט. למטה מחוץ למחבוא נשארו סבי  ודודתי והילדים שלהם .

 לעמוד במחבוא אי אפשר היה . בקושי יכולנו  לשבת כפופים וצפופים . שמענו את הגרמנים עולים  במדרגות העץ , במגפי העור שלהם, גם היום אחרי למעלה משבעים שנה אני שומעת את הד צעדיהם על מדרגות הבית , זיכרון שלא יימחק.

מהמרתף נשמעו צעקות הגרמנים. היה ברור לכולנו כי ברגעים הבאים יחרץ גורלנו. לא כולם הספיקו לברוח.

בכי תינוקות וילדים קטנים. ידענו שלוקחים את סבי ואת דודי . הם לא דיברו, לא גילו את הסוד שבזכותו ניצלנו .

במסתור , דינה בת שלוש פרצה בבכי , סיכנה את חיי כולנו . " תחנקי אותה פן נמות כולנו" – נתבעה דודתי .

דודתי חיבקה  אותה , סגרה את פיה  בעדינות עד שנרגעה.

כך עברו עלינו השעות . צפיפות נוראית , דחוסים וללא אוויר.  סדק קטן ברצפה היה עורק החיים היחיד. התחלפנו בתורות לזמן קצוב כדי  למלא את הריאות באוויר שמחוץ .

חוסר אוויר , יובש הפה ייסרו את כולנו , גדולים כקטנים.

מקור וקרדיט :

https://tinyurl.com/mwv96s75

https://www.youtube.com/watch?v=cFN35zESj8o&t=8s

 

מעדותה של גיטה יודילביץ' על החיים כילדה בגטו סלובוטקה, ליד קובנה

 

  

יודלביץ גיטה, ילידת קובנה (Kaunas  (ליטא, 1929.

קובנה הייתה במדינת ליטא העצמאית. אביה של גיטה היה מהנדס וקבלן בנין והיא למדה בבית ספר יהודי. עם כניסת הרוסים לליטא ב-1940 איבד האב את עבודתו ואת דירת המשפחה וגיטה עברה יחד עם הוריה לבית הסבים. בקיץ 1941 ,כבשו הגרמנים את קובנה ומשתפי פעולה ליטאים רצחו יהודים ברחובות.

אמה של גיטה החביאה אותה אצל ידידה ליטאית בשם יידוויגה מוראליינה. גיטה גורשה יחד עם הוריה לגטו סלובודקה (Slobodka)..

בעקבות סלקציה היא כמעט נשלחה למוות, אך חבר של אביה הצליח לשנות את הגזירה.

לאחר מכן הועברה גיטה לחברה נוצרייה והתחבאה שם, עד שחרורה עם כניסת הצבא האדום לאזור ב-1944 .גיטה חזרה לקובנה ונשארה בליטא יחד עם אמה עד שנת 1971 , ורק אז עלתה למדינת ישראל שם נפגשה עם אביה.

אחרי זמן מה, אני לא זוכרת אחרי כמה זמן, התחילה האקציה האמיתית, אבל אנחנו גם לא האמנו, לא ידענו שככה ירצחו. חשבנו שכמו בפולין, יעשו איזו נימנסלנד, כי הרי בפולין עשו את זה, גירשו את היהודים לאיזהשהו מקום איפה שלא היה אף בנאדם, והם היו שם כמעט מתים מרעב, מישהו עזר להם שם, ומהנימנסלנד בא אלינו הפליט הזה, הליכטנשטול הזה, אז חשבנו כולנו שאולי גם אותנו יזרקו איפשהו בשדות. ואז לקחו הרבה אנשים, ואני זוכרת איך שאנחנו ישבנו שם בבית, וכל הזמן באו אנשים, 10 בתים מאיתנו כבר נכנסים הליטאים, 9 בתים נשארו, 8 בתים נשארו, 7 בתים נשארו, ועד שהגיעו, זה היה משהו, זה היה, קשה לתאר את ההרגשה הזאת, שהנה הנה הם מתקרבים, הם כבר באים, ואני זוכרת איך הוציאו אותנו מהבתים. עמדו כמה גרמנים, את כל העבודה השחורה עשו ליטאים. היו להם חליפות כאלה בצבע כזה בין צהוב לחום, והם נקראו ... בטליונה, זאת אומרת הבטליון, המחלקה שמיועדת לשמירה על עצמם, לשמירה על אליטה. אז המשימה הראשונה היתה לירות ביהודים. ואנחנו הלכנו, והלכו נשים עם ילדים על הידיים, עם סירים, עם מזוודות קטנות, כי העירו לנו כאילו שישלחו אותנו לאיזהשהו מקום. ועמדו הגרמנים, כמה גרמנים וספרו: איינץ, צויי, דריי, פיר, וכך הלאה, ודחפו ככה אותנו בידיים, ככה כמו צאן לטבח, והלכו הנשים. ואז התחילו האנשים עם הפורט התשיעי. אז חלק חזר, חזרנו כנראה בגלל התעודות שלנו,

לעדות המלאה באתר יד-ושם

הילד היהודי ברנרד והמצוד המשטרתי הצרפתי בפריז 1942

 

ברנרד היה ילד יהודי קטן שגר ב-Rue Des Deux-Ponts בלב פריז, והוא לא היה עם משפחתו ב-16 ביולי 1942, כאשר התרחשה פשיטת  ה-משטרה הצרפתית . לא הייתה אזהרה שהפשיטה המשטרתית הצרפתית הזו תתרחש; המשטרה  הצרפתית פשוט הופיעה במהירות  והוציאה אנשים מהבתים שלהם וריכזה אותם ברחוב .  ייתכן שברנרד היה בפארק או עשה שליחויות עבור אימו. אנחנו פשוט לא יודעים. בכל מקרה, הוא היה ילד צעיר... שנותר מאחור.

הוא נלקח  בהתחלה  על ידי שכנים, אך לבסוף הגיעה גם המשטרה הצרפתית . השלטונות בצרפת  לא רצו  לקחת את ברנרד מכיוון ששמו לא היה ברשימה שלהם באותו יום, אבל הוא הפציר בהם ללכת איתם  כדי שיוכל להתאחד עם משפחתו. הוא פשוט רצה להיות עם אמא ואבא שלו, אחיו, דיוויד, ואחיותיו, זלדה ופולט. המשטרה נענתה. ברנרד גורש מפריז ב-25 בספטמבר 1942 ונרצח מייד עם הגעתו בתאי הגזים באושוויץ.

מקור

רות בונדי כמטפלת בילדים במחנה המשפחות בבירקנאו

 

מתוך הספר  של רות  בונדי  שברים שלמים

גם אני חליתי בטיפוס הבהרות. פה כבר ניתן לייחס את ההישרדות לתכונות של גוף ונפש, לחומר החזק שממנו אני בנויה. כילדה וכנערה סבלתי מאנגינות חוזרות ומדלקת פרקים כתוצאה מהן. והנה, במחנות, הבראתי פלאים. בקור של מינוס 20 מעלות, בלי גרביים, בתחתונים רטובים אחרי כביסה, כי היה לי רק זוג אחד ואילו הייתי מניחה אותו ולו לרגע לייבוש, היה נגנב מיד – ולא כלום, לא אנגינה, לא דלקת ריאות, רק פצעי כפור, רק תחושה שהקור בלשד־עצמותיי, רק כיסופים תהומיים למעט חום. הגעתי לסוף המלחמה במצב גופני סביר, יחסית, ואז, בימי השיחרור במחנה ברגן־בלזן, חליתי בטיפוס בהרות, ונפלה עליי אימה שאמות על סף החיים החדשים, כפי שאכן אירע לאלפים. החזקתי מעמד. אולי זו תורשה. הנשים במשפחת אמי היו חזקות. וגם זה לא עזר להן. הנה, אמא, פרנציסקה בונדי לבית הרמן, מתה מהרעלת דם ומנמק כבר אחרי שלושה חודשי שהות בגטו טרזין, שם חזרה לעבוד כפקידה, כבימי רווקותה, גאה על שבמשרד יודעים להעריך את כתב־ידה היפה. ולפני־כן לא היתה חולה בכלל. ובכן, שרדתי. לא בזכות אמונה בהשגחה עליונה, בשליחות עלי־אדמות. כמעט לא בזכותי. אולם השואה נשארה בתוכי.

*

החיים במחנות היו שורה ארוכה של הכרעות, לעתים בלתי־חשובות לכאורה, שכל אחת מהן יכולה היתה להיות גורלית: איפה לעמוד במפקד לקראת היציאה לעבודה, משום שלעתים המיקום קבע באיזו פלוגת־עבודה אדם נכלל – והיו קומנדו גרועים וגרועים פחות. האם להיענות להצעת מנהל העבודה הגרמני באתר בניית בתים טרומיים למפוני הפצצות במבואות האמבורג, ולשלוח דרכו מכתב לקרובת־משפחה ארית בפראג, או מוטב לא להסתכן או לסכן אותה? האם להסתתר בקרון רכבת משא היוצאת את ברגן־בלזן עם מטען מיפקדת המחנה, שאותו נצטווינו לשאת עד לתחנה, או מוטב לחכות לשיחרור בין כל הגוויות, ואולי להידבק בטיפוס?

מועקת הכרעה שגזרה לא את חיי, אלא חיי אחרות, רבצה עליי בכל כובדה שנים, ועדיין היא חבויה בתוכי, יוצאת רק בחלומות. ביוני 1944, לפני חיסול מחנה המשפחות בבירקנאו, שאליו הגעתי בדצמבר 1943, נערכה במחנה סלקציה של כוחות עבודה, שאליה יכולות היו להתייצב גם אימהות צעירות, אך היה ברור שפירושו להפקיר את ילדיהן לגורלם. ואחרי שישה חודשי שהות בתשלובת אושוויץ ידענו כולנו היטב מה משמעות הדבר: מוות בתאי הגז. עבדתי אז Calabria - Italyלא היה פרדי עוד בחיים; הוא התאבד לפני המתת טרנספורט ספטמבר, שבו נכלל חלק גדול מילדי המעון. והרי הוא הכריח אותם להתרחץ בכפור החורף הפולני, עמל לחשל אותם בגוף ובנפש, כדי שיחזיקו, אולי, מעמד עד לשיחרור המיוחל. לפי סברה אחרת, נתן לו אחד הרופאים בכוונה במקום כדור הרגעה מינון חזק מדי, כדי שלא ימריד ויסכן את חיי העובדים בקראנקנבאו, צריף החולים, שלהם הבטיח ד”ר מנגלה שיוחזרו למחנה ולא ילכו עם כל השאר אל מותם.

לפי הוראות פרדי קיבלו הילדים את תוספת המזון, מעט מרק סמיך שהשיג עבורם, בתוך המעון, כדי שיהיה רק שלהם – וכך היה גם אחרי מותו. אימהות ילדי קבוצתי – של אוויצ’קה, מישנקה, קארליצ’ק, האניצ’קה והאחרים – היו תחילה חשדניות: אולי המטפלת גוזלת ממנת ילדיהן? במרוצת הזמן למדו לבטוח בי (לכל היותר ניקיתי באצבע את הקערה אחרי חלוקת המרק). הלכתי עם הילדים לטייל לאורך הרחוב הראשי במחנה, עד לביתן המטבח בקירבת השער, שם החזיקו הטבחים עורב בכלוב. בקצה השני של מחנה B/2/b התחיל באביב ללבלב עץ בודד, ומעבר לו חוטי התיל החשמלי, פסי הרכבת וארובות המשרפות המעלות אש, עשן וצחנה יומם ולילה. לקראת הסלקציה באו האמהות אליי לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: “אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי”. אבל הן לא הירפו: ובכל זאת? אמרתי להן: “אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו”. הן הינהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאוו הכי, ממני ביקשו רק אישור לנכונות החלטתן. נפרדתי מילדי קבוצתי ומאמהותיהם לפני שעזבנו, אנחנו, הנשים שעברו את הסלקציה, את מחנה המשפחות – אז לא היינו עדיין בטוחות אם זה באמת לעבודה, אם למוות – בתחושה שנטשתי אותם. כעבור שבוע, ואני כבר בהאמבורג, חוסל מחנה המשפחות, וכל הנותרים בו הובאו לתאי הגז. עדים מסרו, שהילדים היו שקטים מאוד. במשך שנים כירסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה.

שוחחתי עם טלי על השואה, במנות קצובות, בתשובה לשאלותיה. העדפתי סיפורים שהיה בהם גם חיוך: כיצד הברחתי לגטו מלפפונים מגני הירק של המיפקדה הגרמנית מוסתרים בחזייה. איך עיסיתי את רגלי הטבחית הנפוחות בהאמבורג תמורת ספל מרק. לא תיארתי מראות מבעיתים כדי לא לגרום לה סיוטים. עול העבר היהודי המוטל על כתפי בני־הדור הצעיר בישראל כבד מדי, גם בלעדיי. הרי הוא לא רק שרשרת של פרעות, גירושים, שואה, חורבן – הוא גם הלל לכוח הישרדותו.

*

באחת הפגישות עם תלמידי בתי־ספר תיכוניים במסגרת לימודי השואה, בבית־הספר “הר וגיא” בקיבוץ דפנה, נשאלנו, ארבעת הניצולים שמסביב לשולחן הדיונים, מה היה הכי קשה לשאת. שלושת הגברים אמרו כאיש אחד: “את הרעב”. ואני אמרתי: “את הזוהמה”. הייתי באותם מחנות ריכוז כמותם, התקיימתי כמותם על מים דלוחים מעלים ריח של ריקבון המכונים מרק ועל ריבוע לחם בוצי ומר, חלמתי על סיר תפוחי־אדמה מבושלים בקליפתם, כולו שלי, עם השיחרור שקלתי 35 ק"ג – ואף־על־פי־כן הרעב לא השאיר בי, כך נדמה לי, שום צלקת, מלבד הרתיעה מביזבוז לחם, הנטייה לשים על הצלחות “מנות יקיות קטנות”, כהגדרת בתי, כדי שלא אצטרך להשליך שיירים, ולהעדיף מתן תוספת למי שמתחשק לו עוד, והכאב, כמעט פיסי, כאשר עליי לזרוק – תוך בקשת מחילה על חטא – מזון לפח האשפה.

אולם זכר הזוהמה לא נמחק. בית־שימוש מטונף מחליא אותי, ובמשך שנים חזר בחלומותיי סיוט של חיפושי מקום במחראה שאין עליה וסביבה צואה. אני סולדת מאנשים שאינם מתרחצים מתוך בחירה או למען רעיון. קשה לי לשאת ריח של זיעה באוטובוס. יש בי צורך נפשי בניקיון. בחלום הבלהות השני, שחזר אף לעתים תכופות יותר, היה עליי לארוז לקראת ההגליה, תוך בהלת חוסר־זמן, בידיעה שעליי לקחת עמי דברים חיוניים, באין־אונים למצוא אותם ולדחוף אותם לתרמיל או למזוודה, כשהצער על השארת החפצים האהובים, מתוך ידיעה שלעולם לא אראה אותם יותר, מהול באימה שלא אספיק לארוז את הנחוץ לנסיעה עד ליציאה, שאצא בידיים ריקות. עוד לפני שרבו הפירסומים בגנות הפסיכותרפיה, כפי שהם יוצאים לאור כעת, הייתה בי רתיעה מהמיטיבים לדעת מה בתוך נפשי אני. יתכן שהחלום החוזר על זמן קצוב שהולך ואוזל, יותר מאשר על ניסיון השואה, מעיד על חרדה שמא לא אספיק את מה שהבטחתי לעצמי לעשות ביום מן הימים, ופחד היציאה לדרך בידיים ריקות הוא כעין מבוא למוות.

 

מקור וקרדיט , פרויקט בן יהודה

 https://benyehuda.org/read/23197

הנרייטה סופיה בלומיסט ז"ל , בת 6 , סוביבור

 

דיוקנה של הנרייטה סופיה בלומיסט  ז"ל הוא חלק מהאוסף "בארץ נעלי העץ, זיכרון השואה". התערוכה תיפתח בספריית דרום קרוליאנה ההיסטורית באוניברסיטת דרום קרוליינה ב-10 באוקטובר ותהיה פתוחה לקהל עד חג ההודיה. לאחר מכן התערוכה תוצג ברחבי ארה"ב.. עכשיו, בואו נשמע מהנרייטה ז"ל הקטנה בעצמה:

שלום,

" שמי הנרייט. נולדתי באמסטרדם ב-1936, ושם הוריי היו אייזק ורוזה בלומיסט. הייתי חלק ממשפחה מאוד גדולה. היו 82 בני משפחתי שגרו באמסטרדם! אני בטוחה שאתה יכול לדמיין את ימי ההולדת והארוחות ואת הימים הנוראים עם סבי וסבתי הנפלאים והדודות והדודים שלי! היה כל כך כיף לצחוק ולשחק עם בני הדודים הקטנים שלי. כשהנאצים הגיעו לאמסטרדם, הם לא רצו שנגור שם יותר. אני לא יודעת למה. כשהייתי בת שש, אמא שלי ואני נשלחנו לנסיעה נוראית ברכבת למקום שנקרא סוביבור."

82 בני משפחת בלומיסט המורחבת, המתגוררים באמסטרדם, גורשו לסוביבור או לאושוויץ. בסופו של דבר, רק שניים שרדו. הנרייטה ואמה נרצחו ב-2 ביולי 1943.

יהי זכרך מתוקה, והזיכרונות של כל משפחתך.

מקור

המכה באה מבפנים“: צבי בכרך , ילד בן 10 בפוגרום ליל הבדולח

“זהו לב הבעיה של יהדות גרמניה: היא הייתה מעורה מאוד בתוך החברה הגרמנית, כך שהמכה הנאצית באה אליה מבפנים. ההורים שלי עד 1938 לא חשבו רגע אחד לעזוב את גרמניה“. כך תיאר בעדותו פרופ‘ צבי בכרך ז“ל, היסטוריון וניצול שואה, את שחווה כילד בן עשר במהלך פוגרום ליל הבדולח בעיר הנאו, גרמניה..

בפוגרום נרצחו 91 יהודים, למעלה מ1,400- בתי כנסת נפגעו והוצתו ברחבי גרמניה ואוסטריה, וחנויות ובתי עסק יהודיים נשדדו ונהרסו. זאת ועוד, היהודים נדרשו לשלם “פיצויים“ על נזקי הפוגרום, וכ30,000- יהודים נאסרו במחנות ריכוז. בתערוכה מובא הסיפור האנושי של אותו לילה - סיפור שהמספרים היבשים אינם מביאים במלואו

ימים ספורים לאחר אותו לילה כתב אהרון-ארנולד רוזנפלד מווינה לבנו חיים רוברט שגר בחיפה: “הבית המבורך (בית הכנסת) הותקף, כל החלונות נופצו, הספסלים נשברו, הפרוכת נקרעה לחתיכות וספר תורה הושלך החוצה. כל תכולת בית הכנסת נהרסה, ספרי התורה הושלכו על האדמה ונקרעו, ושלושה ספרים הוצאו עם ארון הקודש. לוחות הזיכרון השחורים על הקירות נשברו“. אהרון נרצח כעבור זמן בטרזין. את שכתב רוזנפלד ניתן לראות באלבום השמור בארכיון יד ושם. באלבום יש תצלומים המתעדים את ההרס שזרעו הפורעים באותו לילה בווינה. בתצלומים האלה נראים בתי כנסת עולים באש ומחוללים, וכן מתועד בהם ההרס באולם הטקסים בבית העלמין היהודי.

מקור וקרדיט : באדיבות " אתר יד ושם"

לורה שטרן- מאירפלד, תושבת קאסל שהייתה בת פחות משנתיים בעת פוגרום ליל הבדולח. אביה של לורה, מרקוס שטרן, נעצר ונשלח למחנה בוכנוואלד. שכנים הציעו לאמה, קטשן, להסתתר בביתם עם בתה הקטנה מפני הפורעים שפרצו לבתי היהודים. לורה, שהייתה לבושה בפיג‘מה לקראת שנת הלילה, הסתתרה עם אמה בבית השכנים עד תום הפרעות. כשחזרו השתיים לביתן, מצאו אותו זרוע הרס ולא ראוי למגורים.

לאחר שישה שבועות במעצר שוחרר מרקוס בזכות ויזה לארצות הברית שהייתה ברשותו ובתנאי שיעזוב את גרמניה. הוא הגיע לארצות הברית, ושנה וחצי אחר כך הצליח להוציא מגרמניה את אשתו ובתו. לורה לקחה עמה לאמריקה את הבובה אינגה, אותה קיבלה ליום הולדתה מסבתה לינה, שנרצחה בשואה. היא הלבישה אותה בפיג‘מה שלבשה בליל הבדולח, ואשר עתה הייתה קטנה מכפי מידתה. ב2018- תרמה לורה ליד ושם את הבובה אינגה, השמורה עתה באוסף החפצים של יד ושם....

“הבובה הייתה מאוד משמעותית עבורי“, סיפרה לורה בעדות שמסרה ליד ושם. “קודם כל, היא הייתה מתנה מסבתי, ולכך נוספה גם העובדה שהבאתי אותה איתי מגרמניה. אחרי שנישאתי ונולדו לי ילדים, לא הרשיתי להם לשחק איתה ]...[ הפיג‘מה שהיא לבשה הייתה עבורי תזכורת לליל הבדולח….

מקור וקרדיט : באדיבות " אתר יד ושם"

אילונה גולדמן ( פרנקל) , בת 6 , להיזרק למחבוא של ההורים

 

הניה סרמט לקחה אותי מהכפר שבו הסתתרתי כילדה נוצרייה וזרקה אותי למחבוא שאמא שלי ואבא שלי הסתתרו  ( אלונה פרנקל , ילדה , עמ' 8).

עוד לפני חיסול גטו לבוב נשלחה אילונה /אלונה פרנקל  בזהות  נוצרית לכפר בשם אירינה סרמט.

 "כשהניה סרמט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי , היה לילה . לחדר שאמא שלי ואבא שלי התחבאו היו שתי כניסות, האחת מהן מתוך המדרגות. מעולם לא השתמשו בדלת זאת, ואיש לא שיער  שניתן לפתוח אותה, גם לא דיירי הבינן. החדר , שהיה לפני המלחמה קבינט של רופא  גינקולוג יהודי , הוסווה כנגרייה של האדון יוזף יוזק, הנגר והאלכוהוליסט . הכניסה  השנייה הייתה מהדירה של משפחת יוזק. "

         הניה סרמט הפולניה שזרקה אותה חזרה למחבוא של ההורים  הייתה מאהבת של אחד הקצינים הנאצים בלבוב והייתה מבריחה בתשלום ילדים יהודים מהגטו לכפרים פולנים.

"כאשר הגטו עמד לפני חיסולו הסופי , ניאותה משפחת יוזק  להסתיר שם את אמא שלי ואת אבא שלי , אך היה להם תנאי : שייבואו בלי הילדה, בלעדי.

 הניה סרמט הפולניה מיהרה ונמלטה לאחר שסוף סוף נפטרה ממני. "

"הניה סרמט רצתה להיפטר ממני כבר זמן רב, ובכל זאת לא השליכה אותי סתם כך ברחוב , כמו את דניאל , הילד היהודי  המתוק שהפקירה בשערי הגטו לאחר שהוריו נרצחו באקציה ולא היה מי שישלם עבור החזקתו בכפר הפולני . "

כשהניה סרמט נפטרה ממני, הגטו  בלבוב היה כבר מחוסל, ובכל זאת היא לא השליכה אותי ברחוב . אולי האמינה לשקריה של אמא שלי על קשריה עם המחתרת הפולנית  A.K

 עמדתי עם הגב לדלת , לרגלי הניירות המזויפים  היקרים שלי והסמרטוטים שלי .

מולי  אישה ,  אמא שלי , רזה , בהירה , שפתיה שקועות  , כתרי הזהב נעקרו מפיה בסדרה של עסקי חליפין – כתר זהב  בתמורה לעוד שבוע בכפר . עוד שבוע בצד הארי בכפר פולני.

מאחוריה עמד גבר, אבא שלי , לא זכרתי אותם.

לא זכרתי מי הם .

אמא שלי אמרה : אילונקה , אילוסיה וייבבה חרישית ( עמ' 8-9) .

אמא שלה הייתה בזמנו חלוצה בארץ ישראל  ונאלצה לחזור  לפולניה עקב הקדחת שחטפה שם.

אחרי  שהתברר סופית שאין יותר במה לשלם להניה סרמט הפולניה עבור הצלת חיי כילדה נוצרייה בכפר , אמא  ואבא שלי לא הבינו אותי בכלל. דיברתי מין דיאלקט פולני זר שהם התקשו לפענח  (אלונה פרנקל , ילדה, עמ' 178) .

הוריה של אילונה פרנקל נתנו  להניה סרמט הפולניה כסף בתמורה להחזקתה בכפר הפולני אצל הסבא והסבתא שלה. כאשר הכסף אזל העבירו  לה את כתרי הזבה של האמא שהאבא עקר בעצמו במחבוא , וכאשר אלו גם נגמרו אז הניה סרמט זרקה אותה באחת הלילות למחבוא של ההורים.

"במחבוא של אמא שלי ושל אבא שלי , שגם אני הסתתרתי בו , הסתתרתי בתחילה לא רק מפני הגרמנים , אלא גם מפני רוזליה יוזקקובה ויוזף יוזק, שהרי הם הסכימו להחביא את אמא שלי ואת אבא שלי , אבל היה להם תנאי : שיבואו בלי הילדה ( עמ' 18) . "

יוזקובה , אשת הנגר  לא הסכימה בזמנו שגם הילדה שלהם תבוא להסתתר איתם בביתה ולכן הילדה נשלחה לכפר פולני .

.. " וכך התחיל פרק חדש בחיי – פרק המחבוא שבתוך המחבוא.

היה עלי להסתתר מפני יוזקובה הפולנייה.  כל פעם שאמא שלי חשה שיוזקובה מתקרבת , היה עלי ועל כל הכינים שלי לזנק ולהיקבר מתחת לסמרטוטים, השמיכות והכריות  שבמירבץ .

ואסור היה לי לזוז ולנשום. כך נמשך הדבר , אינני יודעת כמה זמן, עד שאמא שלי החליטה בסוף לגלות ליוזקובה את דבר קיומי. זה היה חיזיון.

וכך זה היה :

צעדיה של  יוזקובה נשמעו, ואני כדרכי, באינסטינקט של חייה נרדפת זינקתי וקברתי את עצמי מתחת לסמרטוטים , לשמיכות  . ולכריות שבמירבץ . יוזקובה נכנסה , ואז בתנועה דרמטית , בהינף זרוע רחב ובוטח – היה לה החוש הזה , לאמא שלי, הרי תמיד האמינה שהיא דומה למרלן דיטריך - הסירה אמא שלי את הסמרטוטים מעלי, וכך נגליתי בפני רוזליה יוזק , הנדהמת.

ואז אמא שלי ציוותה  עלי : עכשיו תתפללי את התפילות הנוצריות, וכך כורעת ברך לפני יוזקובה , ישדי שלובות לפני פני דיקלמתי את התפילות הנוצריות המבקשות רחמים מאלוהים ומישו  .

 אמא של אמרה: הבטי והאזיני פאני יוזקובה , האזני לה . הילדה הנוצרייה מתפללת . ישו מאזין לתפילתה .

פאני יוזקובה  פאני יוזקובה , הצילי , רחמים גם לך יש ילדים.

אמא שלי לא הפסיקה לדבר , להתחנן ולהתייפח. היא אפילו זחלה ונישקה את כפות רגליה של יוזקובה הפולנינה, עד שגם יוזקובה געתה בבכי והסכימה להחביא גם אותי.

מאז לא התחבאתי עוד מפני יוזקובה  עם מיליוני  הכינים שלי.

מאז התחבאתי עם אמא ואבא שלי מפני הגרמנים ומפניהם בלבד.

היה אז שיפור ניכר . הקלה רבה מאוד.

פעם , כאשר חייל גרמני נורה בשכונה ערכו הגרמנים והאס.ס  חיפוש מבית לבית בכל רחבי השכונה הפולנית. אילונה פרנקל והוריה  מיהרו להסתתר  בחדר המחבוא , אילונה ואבא שלה מאחורי המדפים בארון בגדים והאימא מתחת לשולחן הכתיבה המאסיבי .פעם , כאשר חייל גרמני נורה בשכונה ערכו הגרמנים והאס.ס  חיפוש מבית לבית בכל רחבי השכונה הפולנית. אילונה פרנקל והוריה  מיהרו להסתתר  בחדר המחבוא , אילונה ואבא שלה מאחורי המדפים בארון בגדים והאימא מתחת לשולחן הכתיבה המאסיבי .

ואז נרצח איזה גרמני בשכונה , ממש ברחוב שבו היה הבית שהסתרנו בו רחוב פאניייקסקה  ( אלונה פרנקל, ילדה , עמודים 265-266) .

הגרמנים פרצו לכל הדירות של הפולנים. הם ניתצו , עקרו , הפכו , קרעו אבל לא הצליחו לגלות אותם היהודים הנסתרים המחבוא בארון .

כל תקופת המסתור , הם קיבלו מעט מאד אוכל והיו רעבים רוב הזמן .

" לא אכלנו הרבה , אני זוכרת בעיקר לחם, ופעמים איזה תפוח אדמה שיוזקבה הביאה. "

 יוזקובה , אשת הנגר , , כך אימא שלי אמרה, ניסתה להיפטר מאיתנו בכל האמצעים. בעיקר היא ניסתה להרעיב אותנו, שנמות, או שנצא מאימת הרעב החוצה לצד הארי, שהיה צד החיים אל לנו היה צד המוות, מוות בטוח"

בעלה יוזף יוזק , הוא שאילץ אותה לקבל את אמא שלי ואת אבא שלי למסתור , כמובן  , בלי הילדה.

להסתיר יהודים הייתה אז סכנה איומה. סכנת מוות . אם היו מגלים אותנו היו הגרמנים רוצחים אותנו מייד, וגם את יוזק הפולני וגם את רעייתו יוקובה ובנם המתוק אדג'ו הם היו רוצחים, כעונש, למען יראו וייראו ( אלונה פרנקל, ילדה , עמ' 192) .

בשלב מסוים של המלחמה הנגר הפולני  יוזק ורעייתו נטשו את הבית ואת חדר המחבוא  והשאירו את אלונה פרנקל והוריה היהודים  לבדם במחבוא  ללא אוכל . האמא שלה , שהיה לה מראה של נוצרייה פולניה והייתה בלונדינית  התגנבה בלילות על מנת להשיג אוכל . היא מצאה בשכונה פולניה נוצרייה שבעלה היה כלוא במחנה אצל הגרמנים וסיפרה לה סיפור שגם בעלה הפולני הנוצרי נמצא באותו מחנה של הגרמנים . כך נתנה לה הפולניה הנוצרייה לחם  ( אלונה פרנקל , ילדה עמ' 52) .

מקור : אלונה פרנקל , ילדה , הוצאת עם עובד , מהדורה שנייה 2012

  

אילונה גולדמן, בת 5 מסתתרת כילדה נוצרייה בכפר הפולני

 

סיימתי אתמול לקרוא :

אלונה פרנקל , ילדה , הוצאת עם עובד , מהדורה שנייה 2012

 מבין 2000 ספרי הזיכרונות של ילדים בשואה שקראתי עד כה בעברית ובאנגלית , ספרה האוטוביוגרפי של אלונה פרנקל היה אחד המרתקים ביותר !!

  האישה הפולניה , הניה סרמט , הופיעה לילה אחד בחדרון שלנו בגטו , כיצד הצליחה לעבור את שער הגטו, את השומרים החמושים, את החומות , את הגדרות?

אמא שלי אמרה שהיה לה מאהב מהגסטפו ( עמ' 161)

אמא שלי ואבא שלי כבר הכירו את הניה סרמט , הרי הם הסדירו איתה את העיסקה: כך וכך כסף בתמורה לחיי ( עמ'  165 ) .

היו לי תעודות מזויפות , הן הוזמנו מבעוד מועד ושולם תמורתן כסף רב. גם הניה סרמט קיבלה כסף רב והבטחה שתמשיך ותקבל עוד ועוד כסף , ובלבד שתוציא אותי  מהגטו הזה, גטו על סף  חיסול ותחביא אותי בכפר פולני אצל ההורים שלה, כילדה נוצרייה, ובשמה של ילדה נוצרייה.

אמא שלי ואבא שלי לא סיפרו לי שום דבר על אישה זרה שתבוא ותיקח אותי באמצע הלילה למקום זר  ( אלונה פרנקל , ילדה , עמוד 165 ) .

כאשר הופיעה הניה סרמט , אמרה לה אימא שלה מעכשיו השם שלך אירנה סרמט . היא למדה במהירות תפילות נוצריות אותן זכרה בעל פה.

עברנו בפרצה בגדר הגטו , הניה סרמט ואני, רק שתינו.

היינו מחוץ לגטו , בצד הארי , צד החיים , פתאום לא היו עכברושים. הרחובות היו רחבים מאד , לא היו כברושים. הכביש היה מרוצף באבנים סגלגלות. הלילה היה רטוב , מדי פעם הבהיקו פסי החשמלית באור כחול. זה היה מרהיב. חשמלית בעלת שני קרונות חלפה ברעש מרטיט ( אלונה פרנקל ,  ילדה , עמ' 172) .

אחר כך הניה סרמט לקחה אותה לתחנת הרכבת והן נסעו לכפר הפולני שם הוסתרה כילדה נוצרייה.

היא הוסתרה בכפר פולני , בגיל 5 , בתור אירנה סרמט , ילדה פולניה נוצרייה. העבודה שלה היה לרעות את הסוס  ולדאוג שלא ייכנס לחלקות גן הירק של השכנים בכפר הפולני ושלא יכנס לערוגות הגזרים, והכרובים  והחסות שלהם ( עמוד 34).

היא הוסתרה אצל סבא וסבתא סרמט הפולנים  בכפר הפולני

בלילות הייתה ישנה בדיר החזירים . היא הייתה צריכה לסחוב ולהגיש דליים מלאים עיסה מסריחה ובלתי מזוהה לחזירים, שהפכו לחברים שלה כי ישנה בדיר שלהם בלילות.

היא ישנה בארון מתים .

סבא סרמט הביא מהאורווה  אלומת קשר זהוב וריחני, וריפד את תחתית ארון המתים.

ביום המכסה היה סגור וארון המתים הפך לספסל.

תחילה הקש דקר.

התרגלתי.

ישנתי

אולי כיסו אותי בשק ( אלונה פרנקל , ילדה , עמ' 178) .

הסבא והסבתא של הניה סרמט שהסתירו אותה היו אנשים שקטים,  ופעם אחת הסבא אפילו הציל אותה.

"שן כאבה לי, כאב נורא, ייסורים קשים, סבל איום . עינוי.

הסבא הזה , בעזרת צבת נגרים ענקית ושחורה , בעדינות רבה, עקר את השן הכואבת והציל אותי ( אלונה פרנקל, ילדה , עמק 177 ) .

 החזירים גרו לידי בדיר . לדיר היה פתח נמוך , ורק ילדה קטנה שכמותי , בת שש בערך, יכלה להזדחל לשם. שעות רבות וטובות ביליתי בדיר הזה , על הקש , שלפעמים היה טרי , אך בדרך כלל היה לח, דחוס וכנראה גם מסריח. אהבתי קש . גם ארון המתים שבו ישנתי היה מרופד בקש. הדיר היה המחבוא שלי, המקום הפרטי ביותר שלי , והחזירים היו החברים הטובים שלי, האמנתי  שככה זה בעולם.

הייתי מזדחלת פנימה ויושבת לי בפינה של הדיר . המקום שלי היה זעיר, כולו פינה באפלה, רק אור קלוש הבקיע פנימה. האפלה הייתה נעימה , סביבי יצאו ונכנסו החזירים , ואני שיחקתי עם הבובה שלי.

זאת הייתה בובה מעשה ידי (אלונה פרנקל , ילדה ,  עמ' 28-29) .

מדי פעם החזירים היו מוצאים את הבובה וזוללים את ראש התפוח שהיא חיברה לסמרטוטים של הבובה. ואז החליטה  לצאת מהדיר ולהחביא את הבובה ברפת ליד הפרה.

היינו שכנות , הפרה ואני .

מזון בקושי קיבלה אלונה פרנקל הילדה בת ה-5 , אבל מיוזמתה הייתה מגיעה לכנסייה לקבל את מנת מרק תפוחי האדמה האפור , והסמיך והרותח שחילקו  לעניים בבית התמחוי הסמוך למטבחו של הכומר .

בנוסף הייתה מתגנבת לחלקות הגזר של השכנים , שולפת  בסתר כמה גזרים ואוכלת אותם.  ( עמודים 34-35) .

בנוסף לתפקידה כרועת הסוס, היא נדרשה גם לרעות את האווזים בכפר הפולני מרצ'נקוביצה שם הוסתרה  כילדה נוצריה.

לצדה בכפר היה גם הילד דניאל היהודי , בן גילה. מכל בעלי החיים דניאל דווקא אהב את הפרה, והשתדל להיות נוכח בשעת החליבה. כאשר הסבתא סרמט לא הסתכלה אז לוגם בסתר קצת מן החלב. ההורים  שלו שילמו להניה סרמט הרבה מאד כסף , תכשיטים , יהלומים וזהב , כדי שתוציא אותו מהגטו ותסתיר אותו בכפר הפולני. הם הבטיחו  להמשיך ולשלם לה. הוריו של הילד היפה דניאל נרצחו ודניאל נשאר יתום, לא היה מי שימשיך לשלם בתמורה לחיים שלו, אזהניה סרמט לקחה אותו לגטו וזנחה אותו בשער הכניסה, ושם רצחו אותו הגרמנים. לדניאל , ילד יהודי קטן ויפה , היו תלתלים , וידיים  לבנות ושקופות ( עמודים 32-34) .

"אימא שלי סיפרה שכאשר נודע לה דבר הירחצם  של הוריו, היא רצתה לאמץ את הילד היפה דניאל – אם תיגמר המלחמה, , אם נישאר חיים. אבל כסף כבר לא היה לשלם להניה סרמט, גם לשלם עבורי כבר לא היה, ודניאל , הילד היפה , נרצח כמו עשרות אלפי ילדים יהודים אחרים בגטו ( עמודים 32-33 ) .

  לאחר שנתיים  נגמר הכסף שהוריה שילמו להניה סרמט הפולניה.

" נגמרו כתרי הזהב שאבא שלי עקר מפיה של אמא שלי בידי הזהב שלו ובעזרת האולר השוויצרי  המופלא ונגמרו כל ההבטחות , ולא היה יותר כפר , אוויר, שמש , גזר , סוס , חזירים אווזים וארון מתים לשינה (אלונה פרנקל , ילדה , עמ'181).

 מקור : אלונה פרנקל , ילדה , הוצאת עם עובד , מהדורה שנייה 2012

 

הנערה פרלקה, בת 16 בגטו לבוב

 

סיימתי אתמול לקרוא :

אלונה פרנקל , ילדה , הוצאת עם עובד , מהדורה שנייה 2012

 מבין 2000 ספרי הזיכרונות של ילדים בשואה שקראתי עד כה בעברית ובאנגלית , ספרה האוטוביוגרפי של אלונה פרנקל היה אחד המרתקים ביותר

!!

כאשר אלונה פרנקל  והוריה היו בגטו לבוב הייתה  איתם בת דודתה פרלה ( בת אחיה של האמא שלה) 

" אמא שלי מצאה אותה ושמרה עליה אחרי שהוריה לא הצליחו לברוח מזרחה נשארו בפולניה ואחר כך נרצחו.

גם פרלה נרצחה לבסוף , בגטו , בלבוב.

נערה יהודייה מתוקה ויפה .

כאשר העלו הגרמנים את אילונה ( אלונה ) פרנקל והוריה לרכבת  שנסעה לרוסיה,  הגיע הבוס  של בית החרושת  לעיבוד עורות  ומצא דרך  להוריד אותם מייד מקרון הרכבת.

פרלה, בת אחיה של אמא שלי, הופרדה מאיתנו בקרון אחר. " כותבת אלונה פרנקל בספרה המרתק : "אמא שלי רצתה להציל גם אותה, רצה לאורך הרכבת הארוכה וצעקה פרלקה , פרלקה, פרלקה , עד שזו נמצאה, ואמא שלי אמרה בואי, אנחנו משוחררים, ולקחה אותה מהרכבת. למוות היא לקחה אותה.

עד אחרית ימיה, עד מותה בגיל תשעים וחצי, התאבלה אמא שלי על פרלקה, והאשימה את עצמה במותה.

פרלקה המשיכה לחיות איתנו  גם כשבאו הגרמנים, וחיה איתנו בגטו לבוב .  כאשר אמא שלי יצרו קשר עם הניה סרמט, הם תיכננו שגם פרלקה תבוא איתי לכפר הפולני. היא הייתה אז בת 16. פרלקה סרבה לצאת מהגטו, היא פחדה. אני נמסרתי לפולנייה בכפר. אמא שלי ואבא שלי ברחו למחבוא של  יוזף הנגר האלכוהוליסט ואשתו רוזליה  ואילו פרלה נותרה מאחור. הגטו חוסל, ובמשך ארבע עשר ימים , כך סיפרו הוא התפוצץ ובער.

ובתוכו  הייתה גם פרלה  .....

 עד יום מותה התאבלה אמא שלי על פרלקה, והתייסרה על כך שלא הצליחה לשכנע אותה לברוח מהגטו  לפני החיסול הסופי ( אלונה פרנקל , ילדה , עמודים 88-89 ) .

מקור : אלונה פרנקל , ילדה , הוצאת עם עובד , מהדורה שנייה 2012