דלג לתוכן הראשי

כיצד הצליחה הילדה רות קלוגר , בת 12 , לעבור את הסלקציה באושוויץ ?

 סלקציה , תהייה סלקציה . בצריפים מסוימים במועד מסויים עמדו לבחור בנשים בנות חמש-עשרה עד ארבעים וחמש למשלוח למחנה עבודה. איש לא ידע לבטח אם יש באמת מחנה עבודה בסופו של התהליך , אם כי הדבר התקבל על הדעת בשל קבוצת הגיל שביקשו לקחת . אבל אושוויץ הרי לא פעל על פי עקרונות הגיוניים.


שני אנשי ס"ס ניהלו את הסלקציה . שניהם עמדו בגבם אל הקיר האחורי הם עמדו משני צידיה של מה שהיה קרוי ה"ארובה" שחילקה את החדר לשניים . לפני כל אחד מהם היה תור של נשים עירומות או כמעט עירומות , שחיכו לשיפוטו. הסלקטור שבתור שלפניו עמדתי היה בעל פני מסכה עגולות ומרושעות והיה גבוה כל כך שנאלצתי לשרבב את צווארי כדי להביט בו. אמרתי מה גילי , והוא דחה אותי בהנעת ראש מצד לצד , פשוט כך. הפקידה שלצדו , אסירה אף היא , לא רשמה את המספר שלי . הוא חרץ את דיני כאילו גנבתי את חיי ולא הייתה לי זכות להחזיק בהם.

אמי נבחרה למשלוח למחנה העבודה . לא היה בכך כל פלא : היא הייתה בגיל המתאים , אישה מבוגרת . מספרה נרשם ובמהרה תעזוב את המחנה . עמדנו ברחוב בבירקנאו בין שתי שורות והתווכחנו . היא התאמצה לשכנע אותי שעלי לנסות שנית, לעמוד בתור של איש הס"ס האחר ולומר שאני בת חמש-עשרה.

ביוני 1944 היה חם מאוד בפולין ומשום כך היו שתי דלתות הצריף , הקדמית והאחורית , פתוחות. הכניסה האחורית הייתה שמורה , אבל השומרים היו אסירים ואמי סברה שאני יכולה להתגנב פנימה ולעמוד בתור השני. "והפעם אל תהייי טיפשה , בבקשה, ואל תגידי להם שאת בת שתים-עשרה. התרגזתי אבל היא דחקה בי לנסות שנית . הייתי מיוסרת ואחוזת פחד להיפרד מאמי אז  ניסיתי שוב לעבור את הסלקציה.

שרשרת של גברים  אסירים שמרה על החלל שבין שורות הצריפים שהיה עלי לעבור בו כדי להגיע אל הכניסה האחורית. אמי ואני עקבנו אחריהם בזהירות במשך כמה דקות. "עכשיו" היא פקדה ואני חמקתי ועברתי בעת ששני האנשים המופקדים על המשמר קראו זה לזה. התכופפתי  קצת כדי להיראות קטנה יותר , או כדי לחסות בצלו של הקיר, הקפתי את הצריף ונכנסתי  במהירות בדלת באין משגיח.

החדר עדיין היה מלא נשים . כמין אנדרלמוסיה מסודרת שררה שם , מן הסוג שאני מקשרת עם אושוויץ. הניהול הפרוסי המהולל , המושלם , של המחנות הוא מיתוס גרמני. כל ארגון טוב בנוי על ההנחה שקיים משהו שראוי לשמור עליו ולארגן אותו. כאן הארגון היה שטחי משום שלא היה היה שום דבר בעל ערך לארגנו או לשמור עליו. היינו חסרי ערך בהגדרה . הובאנו לכאן כדי להיפטר מאתנו.

קציני הס"ס שעסקו בסלקציה ועוזריהם עמדו בגבם אלי. הלכתי באין מפריע אל הדלת הקדמית , פשטתי שוב את בגדי וניגשתי בשקט אל קצה התור. פלטתי אנחת רווחה משום שהכול עלה יפה עד כה ושמחתי שהצלחתי להערים על הכללים. הוכחתי לאמי שאיני פחדנית. אבל הייתי הקטנה ביותר ובלי ספק הצעירה ביותר בחדר , לא מפותחת , סובלת מתת-תזונה , רחוקה מבגרות מינית.
קראתי הרבה על סלקציות מאז ובכל הדיווחים נאמר בפסקנות שההחלטה הראשונה באושוויץ הייתה תמיד הסופית , שמעולם לא אירע שאסיר שנשלח לצד אחד , כלומר נידון למוות , הצליח לעבור לצד האחר. טוב אפוא , אני היוצא מן הכלל הידוע.

מה שקרה אחר כך לא היה חסד שמימי אלא חסד אנושי .  הצילה אותי אישה צעירה , אסירה שהייתה הפקידה של קצין הס"ס.

התור התקדם אל עבר איש הס"ס , הלה שלא כחברו 
בצד האחר היה שרוי במצב רוח טוב. אם לשפוט לפי תצלומים ייתכן שהוא היה דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, אבל כפי שאמרתי , זה לא חשוב. 

הפקידה האסירה שלו הייתה אולי בת תשע-עשרה או עשרים . כשראתה אותי עזבה את מקומה, ניגשה אלי ושאלה אותי , כמעט בטווח השמיעה של הבוס שלה, במהירות ובשקט ובחיוך בלתי נשכח ושחשף את שינייה העקומות : "בת כמה את? "שלוש עשרה" , אמרתי , כמותכנן. היא בחנה אותי בעיון ולחשה , " תגידי לו שאת בת חמש-עשרה" .

שתי דקות לאחר מכן הגיע תורי ואני לכסנתי מבט אל התור האחר , חששתי שאיש הס"ס האחר יעיף בי מבט ויכיר אותי בתור מישהי שכבר דחה. הוא לא עשה זאת ( קרוב לוודאי שלא הבחין בינינו כשם שאני לא הבחנתי בין טיפוסים מסוגו). כשנשאלתי עתה לגילי השבתי את התשובה ההחלטית שדחיתי בבוז כשאמי הציעה אותה , אבל קיבלתי מפי האישה הזו ."אני בת חמש-עשרה" .

"ניראת נראית קטנה" , העיר אדון החיים והמוות.

"אבל היא חזקה" , אמרה הפקידה האסירה, "תראה את שרירי הרגליים שלה. היא יכולה לעבוד" .

היא לא הכירה אותי , מדוע אפוא עשתה זאת ?

הוא הסכים. היא רשמה את מספרי ואני זכיתי בהארכת החיים.

לכל ניצול יש "תקרית המזל" שלו או שלה- נקודת המפנה שאנו חבים לה את חיינו. התקרית שלי מיוחדת במינה בשל התערבותה של אישה זרה שלא הכירה אותי .

פעולתה של אותה פקידה הייתה בחירה חופשית ורצונית. היא הייתה אסירה והיא סיכנה הרבה כשדחקה בי לשקר ואחר כך הגנה בגלוי על ילדה שהייתה קטנה מדי  לעבודת כפייה וזרה לה לחלוטין. היא ראתה אותי עומדת בתור, ילדה שנידונה למוות , היא ניגשה אלי , היא הגנה עלי, והיא הצליחה להעביר אותי .  מה עוד נחוץ בתור דוגמה לטוב המושלם ?

ב7 ביולי 1944 נלקחו כל האסירים שנותרו ממחנה המשפחות טרזינשטט אל תאי הגזים. קראתי על כך  אחרי שנים בפרסומים גרמנים .

אני ניצלתי  והצטרפתי עם אמי אל מחנה עבודות הכפייה שהיה מחוץ לאושוויץ.

למעשה כל מי שעדיין חיים כיום ועל ידם השמאלית המספר של אושוויץ הם מבוגרים ממני לפחות בשלוש השנים הללו שהוספתי על גילי. יש יוצאים מן הכלל , כמו התאומים הצעירים שדוקטור מנגלה ביצע בהם את ניסוייו הרפואיים לכאורה.

נערכנו עתה למסע ברכבת למחנה עבודות הכפייה....

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…