דלג לתוכן הראשי

מירה ליכטנהולץ רינגל, פרטיזנית בת 15 , הישרדות בשואה



בסביבות גיל 10 פרצה מלחמת העולם השנייה. ההורים לא האמינו שהמלחמה תגיע לכפר שלהם. אבל לילה אחד זה קרה הגרמנים פלשו לכפר. אביה של מירה פקד עליה: "תברחי מהחלון, ורוצי לשכן הגוי  לידינו, ותבקשי ממנו שיחביא אותך". האח הקטן רצה להצטרף אבל האבא אסר עליו היות והיה קטן בגיל. הוא צעק: "רוצי מהר ותצילי את עצמך, כי אני סומך עליך, שאת תצליחי להישאר בחיים, ולהקים שושלת".
השכן הגוי החביא את סבתא בתוך הארון. יומיים שהתה שם. והשכן הבין, שהוא חייב להעביר אותה למקום מבטחים, וכך עשה. נתן לה בגדים אוכל ומעט כסף, ושלח אותה לכפר הקרוב. "שם סידרתי לך מקום אצל חבר במנזר" אמר. במנזר קבלו אותה והחביאו אותה. האמינו שהיא גוייה כי היו לה עיניים כחולות בהירות ושער ארוך בהיר ,דיברה פולנית, רוסית ואוקראינית ולכן האמינו שהיא לא יהודייה.
ההורים והאחים הועברו לגטאות ושם נהרגו.
 מירה נשארה תקופה קצרה במנזר, ואז הגרמנים הגיעו גם לחיפוש גם מנזר, אז מירה  שוב ברחה לעיירה סמוכה. שם מצאה עבודה בביתו של קצין אס. אס. היא עזרה לאשתו בטיפול הילדים ובעבודות הבית. לאחר כחצי שנה גילו שהנערה מירה היא יהודייה, לכן אשת האס. אס בקשה ממירה לעזוב מפחד, שיהרגו אותה. הגברת הכינה לה ילקוט מלא באוכל בבגדים וגם כסף, ובקשה "רוצי ותברחי מהמקום". הפרידה הייתה קשה, הילדים בכו מאוד, כי רצו ללכת אתה.
משם ברחה מירה ליערות ופגשה כמה חברים, שברחו מהגרמנים כמוה. הם התחברו כולם כפרטיזנים ובנו לעצמם בונקר מתחת לאדמה וחיו שם. שלג ירד מעליהם ובקושי היה מה ללבוש ומה לאכול. הם מצאו קופסאות שימורים ריקים, וזה היה עבורם סירים או כוסות. את השלג המיסו ובישלו אוכל ושתיה. מדי פעם קפצו לאחד הכפרים, וגנבו תרנגולות וביצים וירק ומזה התקיימו.
בלילות עשו פעולות חבלה והרסו כפרים ודרכים, שגרמנים לא יוכלו להגיע אליהם, ואז ברחו מהאזור. בלילות היו מגיעים הגרמנים, שחיפשו אחר יהודים  ופרטיזנים שהסתתרו ביער, לכן הם ברחו ליער אחר .
באחת הפעמים חלתה  מירה בטיפוס, והחברים הפרטיזנים החליטו להציל אותה. לקחו אותה לכפר הקרוב ליער. נכנסו לאחד הבתים והסבירו לבעל הבית, שהילדה חולה וחייבים להציל אותה, במידה ולא יעשה כך יהרסו את כל הכפר. הגוי הסכים לקח אותה לטיפול, והציל אותה מהמחלה, לאחר מכן החזיר אותה בריאה ליער.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…