דלג לתוכן הראשי

רות קליגר בת 9 , ילדות בוינה בתקופת הנאצים


רות קלוגר , ילידת 1931 , וינה

לעתים הייתה הילדה רות קלוגר בת 8 מאחרת לבית הספר היהודי בוינה. כותבת רות קלוגר בספר זיכרונותיה: בסופו של דבר לא הייתה לכך חשיבות אם הגעתי לבית הספר בזמן או איחרתי. זה היה אחד הדברים שנעשו לא רלוונטים לנוכח שאלה חשובה יותר מי וכמה מחברי לכיתה נעצרו בלילה ע"י הנאצים בוינה. מיום ליום פחת מספרנו. כשנותרנו מעטים מדי סגרו את ביה"ס ואנחנו נשלחנו אל בית ספר אחר שהיו בו אותם הקשיים והסכנות . כיתות הלימוד היו ישנות ומוזנחות יותר. הילדים שנותרו לבשו בגדים מרופטים שעברו מיד ליד.

בארבע שנים למדתי בשמונה בתי ספר שונים. בתי הספר שהורשינו ללמוד בהם בווינה התמעטו ונעשו מרוחקים יותר . היה עלינו לנסוע ברחבי וינה בחשמליות וברכבת התחתית וכל שהתארכה הנסיעה היינו חשופים יותר למבטי השנאה  והעויינות של הוינאים. ברגע שיצאתי מביתי  הייתי בשטח אויב שראה את הטלאי הצהוב וזיהה אותי.

נאלצתי לוותר על דברים רבים שרציתי לעשת בוינה , כגון רכיבה על אופניים .
ססמאות ושלטים אנטישמיים ברחובות היו בין חומרי הקריאה הראושנים שלי בוינה כילדה.  נאסר עלי ללכת לשחות או להחליק על גלגיליות וגם לרכב על אופניים. בגיל שבע כבר לא הורשיתי לשבת על ספסל בפארק בוינה כי הדבר נאסר על יהודים. אישה יהודיה אחת , בת גילי לערך , סיפרה לי על ההתנסות הראשונה שלה עם הנאצים בווינה. זה היה בארגז חול, היא אומרת. היא שיחקה בארגז חול ואחת האמהות הוינאיות האריות פשוא זרקה אותה החוצה. להיזרק מארגז החול שלנו בשרירותיות בידי הורים של ילדים אחרים – זו הייתה החוויה המובהקת של בני דורי, ילדי הגן ותלמידי כיתות א' בווינה של היטלר.

הייתי בווינה כמו כלב צעיר בלי פעילות גופנית . בית הקברות היהודי בווינה היה הפארק ומגרש המשחקים שלנו. רק שם הותר לנו  הילדים היהודים לשחק . הפארקים בווינה היו סגורים בפני היהודים.

ב1940 בהיותי בת תשע נזרקתי מבית קולנוע וינאי שם הלכתי לראות את הסרט "שלגייה" . הכניסה ליהודים הייתה אסורה אבל אני העזתי להיכנס ( עוד לא היה אז חובת ענידת טלאי צהוב ) . נזרקתי מבית הקולנוע בצורה משפילה בעקבות הלשנה של נערות וינאיות  מהשכונה שהכירו אותי כיהודיה.

וינה הייתה איפוא לבית הכלא הראשון שלי . כמו כל בית כלא דיברנו בלי סוף על חופש ובריחה, כלומר על הגירה, אבל לא היה לנו כסף כי אבי ברח לצרפת והנאצים בוינה החרימו את רכושנו והפקיעו את חשבון הבנק שלנו . המשכנו לחיות בעוני בוינה עד שנת 1942 אז נשלחנו למחנות הריכוז . היינו אחרוני היהודים שגורשו מווינה לטרזינשטט במה שקרוי משלוח בית החולים של ספטמבר 1942.

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…