דלג לתוכן הראשי

רות קליגר בת 9 , ילדות בוינה בתקופת הנאצים


רות קלוגר , ילידת 1931 , וינה

לעתים הייתה הילדה רות קלוגר בת 8 מאחרת לבית הספר היהודי בוינה. כותבת רות קלוגר בספר זיכרונותיה: בסופו של דבר לא הייתה לכך חשיבות אם הגעתי לבית הספר בזמן או איחרתי. זה היה אחד הדברים שנעשו לא רלוונטים לנוכח שאלה חשובה יותר מי וכמה מחברי לכיתה נעצרו בלילה ע"י הנאצים בוינה. מיום ליום פחת מספרנו. כשנותרנו מעטים מדי סגרו את ביה"ס ואנחנו נשלחנו אל בית ספר אחר שהיו בו אותם הקשיים והסכנות . כיתות הלימוד היו ישנות ומוזנחות יותר. הילדים שנותרו לבשו בגדים מרופטים שעברו מיד ליד.

בארבע שנים למדתי בשמונה בתי ספר שונים. בתי הספר שהורשינו ללמוד בהם בווינה התמעטו ונעשו מרוחקים יותר . היה עלינו לנסוע ברחבי וינה בחשמליות וברכבת התחתית וכל שהתארכה הנסיעה היינו חשופים יותר למבטי השנאה  והעויינות של הוינאים. ברגע שיצאתי מביתי  הייתי בשטח אויב שראה את הטלאי הצהוב וזיהה אותי.

נאלצתי לוותר על דברים רבים שרציתי לעשת בוינה , כגון רכיבה על אופניים .
ססמאות ושלטים אנטישמיים ברחובות היו בין חומרי הקריאה הראושנים שלי בוינה כילדה.  נאסר עלי ללכת לשחות או להחליק על גלגיליות וגם לרכב על אופניים. בגיל שבע כבר לא הורשיתי לשבת על ספסל בפארק בוינה כי הדבר נאסר על יהודים. אישה יהודיה אחת , בת גילי לערך , סיפרה לי על ההתנסות הראשונה שלה עם הנאצים בווינה. זה היה בארגז חול, היא אומרת. היא שיחקה בארגז חול ואחת האמהות הוינאיות האריות פשוא זרקה אותה החוצה. להיזרק מארגז החול שלנו בשרירותיות בידי הורים של ילדים אחרים – זו הייתה החוויה המובהקת של בני דורי, ילדי הגן ותלמידי כיתות א' בווינה של היטלר.

הייתי בווינה כמו כלב צעיר בלי פעילות גופנית . בית הקברות היהודי בווינה היה הפארק ומגרש המשחקים שלנו. רק שם הותר לנו  הילדים היהודים לשחק . הפארקים בווינה היו סגורים בפני היהודים.

ב1940 בהיותי בת תשע נזרקתי מבית קולנוע וינאי שם הלכתי לראות את הסרט "שלגייה" . הכניסה ליהודים הייתה אסורה אבל אני העזתי להיכנס ( עוד לא היה אז חובת ענידת טלאי צהוב ) . נזרקתי מבית הקולנוע בצורה משפילה בעקבות הלשנה של נערות וינאיות  מהשכונה שהכירו אותי כיהודיה.

וינה הייתה איפוא לבית הכלא הראשון שלי . כמו כל בית כלא דיברנו בלי סוף על חופש ובריחה, כלומר על הגירה, אבל לא היה לנו כסף כי אבי ברח לצרפת והנאצים בוינה החרימו את רכושנו והפקיעו את חשבון הבנק שלנו . המשכנו לחיות בעוני בוינה עד שנת 1942 אז נשלחנו למחנות הריכוז . היינו אחרוני היהודים שגורשו מווינה לטרזינשטט במה שקרוי משלוח בית החולים של ספטמבר 1942.

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…