דלג לתוכן הראשי

מפעל הצלת הילדים של לנה קיכלר – במבט היסטורי



מאת: ד"ר נחום בוגנר

לנה קיכלר היתה נטועה בתרבות הפולנית, אך גם בתרבות העברית. היא נולדה וגדלה בבית יהודי דתי עני, ולפני שהגיעה לאוניברסיטה היגלונית בקראקוב סיימה את הגימנסיה העברית "תרבות", היתה חברה בתנועת הנוער הציונית "עקיבא", ועם תום לימודיה עבדה כמורה בבית ספר ציוני ששפת ההוראה בו היתה דו-לשונית, פולנית ועברית. אחרי המלחמה היא התלבטה אם לחזור למסלול האקדמי, אך בכל זאת בחרה בדרך אחרת - להקים בית ליתומי שואה ולהחזיר להם מעט מילדותם האבודה.

בתוך בית הילדים בזקופנה הקימה קיכלר בית ספר יסודי ממלכתי מיוחד בניהולה, שנועד להכין את הילדים לתיכון, בשפה הפולנית כמובן. אך לימדו בו גם עברית ונושאים יהודיים, ולא במטרה להכשיר את הילדים לחיים בפולין הקומוניסטית (בידי מצויה תעודת הסיום של בית הספר הזה, ומקצוע העברית מתנוסס בו לצד הפולנית). כשנודע לה שבמנזר בקרבת מקום מוחזקים ילדים יהודים שלא היה להם גואל, היא פעלה נמרצות להעבירם אליה כדי להשיבם לכור מחצבתם. כשהתערער מצב הביטחון באזור העבירה קיכלר ביוזמתה קבוצת חניכים בוגרים לתנועת "דרור", במחשבה שבמסגרת התנועתית הם יקדימו לעלות לארץ ישראל במסלול הבלתי לגאלי של "הבריחה".

את רוב הילדים שנותרו עמה, שלא היו כשירים לנוע בדרכי "הבריחה", היא הוציאה מפולין לצרפת בהסתר, ועל אחריותה, בעזרת ועד ההצלה של אגודת ישראל, ללא נטילת רשות מהרשויות שהיתה כפופה להן. לו גילו הרשויות את "מזימתה" להבריח את הילדים מפולין היא היתה עלולה לשלם על כך בחירותה. בצרפת ניתקה קיכלר את הקשר עם אגודת ישראל, שהפכה לפטרונית הילדים, בין השאר כדי שלא יכפו עליהם חינוך חרדי שלא רצו בו. קיכלר העדיפה להתקשר לארגון ציוני מקומי, שהיה מוכן לקחת תחת חסותו את בית הילדים ולאפשר לה לחנך את הילדים על פי דרכה לקראת החיים בארץ, וגם לסייע לה להעלותם.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…