עד מלחמת העולם הראשונה היה מחוז טרנופול
כלול בגליציה שבשלטון אוסטריה, ובין שתי מלחמות העולם נשלט בידי פולין העצמאית.
יהודים ישבו באזור מאז ייסודו, וזמן רב היוו רוב בין התושבים. ערב מלחמת העולם
השנייה, אז סופח האזור לברית המועצות לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, חיו בו כ20,000
יהודים. עם בוא הכיבוש הנאצי
ב-1941 הצליחו רק מעטים מבני המחוז להימלט מזרחה. קפיצ'ניק נכבשה על ידי הגרמנים
ב-7 ביולי 1941 ,ומיד הוטלו על היהודים גזרות והגבלות. רכושם הוחרם ומאות נחטפו
לעבודות כפייה. בסוף ספטמבר 1942 גורשו אלף יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ, ובאוקטובר
הובאו במקומם פליטים שהגיעו לאזור.
באקציה שנערכה ביוני 1943 רוכזו 4,000
יהודים ונרצחו ביער בקרבת מקום. קהילת קפיצ'ניק,
וקהילת טרנופול כולה, חוסלו בקיץ 1943 במחנה ההשמדה בלז'ץ.
כל
משפחתו של יצחק הושמדה בשואה, רק הוא עצמו, ילד בן 12, עבר ממחנה למחנה וניצל.
בתום המלחמה שהה הילד יצחק בבית הילדים
של לנה קיכלר שהוקם בזקופנה שבפולין. לימים כתבה לנה קיכלר את הספר "מאה
הילדים שלי", בו תיארה את תולדותיו של בית הילדים שניהלה ובו מוזכר גם יצחק.
בבית זה פגש יצחק את נחום בוגנר והשניים, שנולדו באותה סביבה בה שרדו גם כיתומים
ללא נפש קרובה, הפכו לחברים בלב ובנפש.
סיפר נחום על יצחק: "היה נער מוצק,
שחום עור עם פנים עגולות ועיניים כהות, עטור תסרוקת שער שחור, תמיד מטופחת. היה בו
משהו מהיופי הצועני. הוא לא היה מן הנערים המתלהמים והנגררים,
ומתחת
לעליצותו המופגנת הסתתרה בו איזו רצינות בוגרת מכפי גילו וסגירות. הוא היה מין
המפוכחים שבחבורה, ביקורתי, עצמאי בדעותיו ועקבי, ובשיחות פנים אל פנים נהג לברור
את מילותיו. הוא עורר אמון אינסטינקטיבי מההיכרות הראשונה עמו, איש רעים להתרועע"
לנער יצחק היה ברור כי אין לו מה לחפש
יותר במחוזות בהם איבד את כל יקיריו, וכי עליו לחתור בכל הדרכים כדי להגיע לארץ
ישראל ולחיות בין יהודים. הכרה זו היא שהובילה אותו ואת חברו לנטוש את פנסיון
הילדים בזקופנה ולהצטרף לקיבוץ ילדים של תנועת "דרור", קיבוץ שרק החל
להתארגן בביטום שבשלזיה ושהתנאים בו היו קשים למדי, ובלבד שיוכלו לצאת בכל ההקדם
מפולין לארץ ישראל. ואכן, עד מהרה יצאו
במסלול הבלתי ליגלי של ארגון "הבריחה" וההעפלה בדרך ארצה. כשנה התעכבו
במחנות העקורים בגרמניה, וב-1 באפריל 1947 יצאו מצרפת לארץ ישראל במסגרת
"עליית הנוער" באוניית המעפילים "תיאודור הרצל", שאורגנה על
ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". האונייה
הפליגה מצרפת ועליה כ-600,2 מעפילים, אך אחרי כשבועיים של הפלגה יורטה על ידי
משחתות הצי הבריטי.
המלחים הבריטים הסתערו על הספינה וניסו
להשתלט עליה, ובינם לבין המעפילים פרץ
עימות אלים, במהלכו נהרגו שלושה מהמעפילים ועשרים נפצעו. האונייה נגררה לנמל חיפה,
משם נלקחו המעפילים למחנות הגירוש בקפריסין. הפצועים והחולים שביניהם נעצרו במחנה
המעצר בעתלית. יצחק שהה במחנה
הגירוש בקפריסין למעלה מחצי שנה.
ב-22 בדצמבר 1947 הגיע לארץ, ונקלט עם
קבוצתו בחברת נוער בקיבוץ חולתה, בגליל העליון.
קיבוץ
חולתה היה אז יישוב ספר, שכבר מראשית מלחמת העצמאות נאלץ להתגונן מהתקפות הערבים.
חברת הנוער הייתה תגבורת משמעותית למשק: הנערים השתלבו עד מהרה בעבודות המשק
ובהגנת היישוב, ונותר להם מעט מאוד זמן ללימודים. מיד אחרי ששיכנו אותם בצריפים
עשו להם הכרה עם מערך העמדות שסביב למשק, ואחרי אימון קצר בתפעול כלי נשק שילבו
אותם בשמירה בלילות החורף הקרים. יצחק השתלב בענף
הפלחה, למד לתפעל את כל המכונות החקלאיות שהיו אז בחולתה והיה גאה מאוד על כך.
כנער בודד חסר כול היה מודע לכך שכדי להתערות בארץ צריך ללמוד עברית ולרכוש מקצוע,
ולהיות טרקטוריסט מיומן היה אז פסגת החלום. חברו זוכר שאמר: "סוף סוף אנחנו
חיים בארץ שתהיה מיוסדת בחלקה הגדול על חקלאות". בשל עומס העבודה והשמירה פרש
מהלימודים, אך עם זאת רכש עברית מצוינת והתערה במהירות בהוויה הישראלית. יצחק אהב את חולתה וחברי הקיבוץ אהבו אותו.
הוא אף שקל להצטרף כחבר ולבנות בקיבוץ את ביתו, אך בהיותו חבר בחברה משימתית
מגויסת נענה לבקשת מזכירות הקיבוץ המאוחד ויצא לתגבר משק במצב קשה יותר.
בספטמבר
1949 ,עם סיום ההכשרה של חברת הנוער בחולתה, הצטרף עם עוד קבוצת נערים למשק חוקוק
שבגליל התחתון, מצפון לטבריה. במשק החדש המשיך
לעבוד במרץ, ובעבודתו כטרקטוריסט בלט בחוש האחריות שלו ובדייקנותו. כך כתב:
"חוקוק נמצאת בהרים על יד גנוסר. רואים מכאן את כל הכנרת, ובערב רואים את האורות
של עין גב וטבריה. המשק קיים ארבע שנים. הוא כדוגמת בירייה ורמות נפתלי בתור נקודת
היאחזות של הפלמ"ח. במשך ארבעת השנים לא בנו כאן שום דבר. היה כאן
"מבצר" שבנתה הסוכנות. כעת מתחילים לבנות בניינים וצריפים נוספים. היה
כאן מחסור איום בידיים עובדות. כשאנחנו הגענו הוקל קצת המצב. ביום ראשון קיבלתי
טרקטור לעבודה. הדרכים כאן רעות מאוד. אני לא רוצה לעבוד בפלחה ומשתדל להיכנס
לנהגות. אני מקווה שבזמן מן הזמנים אגיע לזה."
למן היום הראשון שבו הגיע לחוקוק נכנס
יצחק לעבודה בהכשרת קרקע. תחילה עסק בסיקול סלעים בשדות המשק, עבודה מפרכת ואפורה.
לאחר מכן נשלח לעבודת חוץ, כמפעיל הדחפור בטנטורה ובאבוקה. לקיבוץ היה חוזר בימי
הגשמים ולעונת הקציר, שבה עבד ימים ארוכים עד כלות הכוחות.
גם
בעבודת החוץ עבד ימים ארוכים ו"צבר שבתות", אך כאיש אחראי ומצפוני לא
הרשה לעצמו לקחת חופשה ממאגר השבתות שצבר. כשחברו משכבר הימים הזמינו לביקור, לא
יכול היה יצחק להגיע מפני שלא נמצא לו מחליף. במכתב ההתנצלות כתב: "אני מוכרח
לחזור לעבודת חוץ כי כל יום שאני לא עובד זה הפסד של 25-30 לירות, והמשק נמצא
עכשיו במצב כספי חמור". גרעין
ההשלמה של חברת הנוער מחולתה לא הצליח להיקלט בחוקוק, ורבים מחבריו עזבו. יצחק
נותר בקיבוץ, מהאחרונים מקבוצתו. באותם ימים הוא נקלע למשבר אישי, ובדידותו במקום
החדש הלכה והעמיקה.
ככל שהדברים נגעו לחייו הפרטיים
ומצוקותיו הוא היה סגור מאוד ולא נטה לשתף בהם אחרים, לבד מחבריו הקרובים ביותר. חוסנו
הפנימי החל להיסדק, והוא אז בסך הכול נער
בן 19.
ה"ישועה" הגיעה אל יצחק בצורת
צו גיוס לשירות צבאי. הוצע לו להתגייס לנח"ל, שמשמעותו הייתה להחליף את חוקוק
בשירות צבאי באחד מהקיבוצים בדרום, אך יצחק העדיף להתנסות בשירות צבאי רגיל.
בראשית ספטמבר 1950 התגייס לצה"ל והוצב
ביחידה של הנדסה קרבית בפיקוד הדרום. תחילה הוצב בבסיס הדרכה, בהמשך שירת בפלוגת
ציוד מכני כבד ומשם הועבר, במחצית נובמבר 1950 ,לפלוגת שדה חטיבתית. במעט ימי החופש שקיבל מהצבא היה מגיע לחוקוק
הרחוקה, וכדבר מובן מאליו היה עולה על הטרקטור ויוצא לעבודה.
אחת ממשימותיו המורכבות והמסוכנות ביותר
של חיל ההנדסה הייתה פירוק שדות המוקשים שהונחו במהלך מלחמת העצמאות, לעתים ללא
סימון מדויק . מוקשים רבים הונחו
באזור פלוג'ה (כיום אזור צומת פלוגות), שם נלכדו אלפי חיילים מצרים והתחוללו קרבות
קשים בין חיילי צה"ל לכוחות המצריים. באזור זה, בעת פירוק שדה מוקשים, נהרג
יצחק ביום י"א בתמוז תשי"א (1951.7.15.(
בן
עשרים בנפלו. יצחק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ חוקוק.
מקור :
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה