עשר שנים... - חנה
מנדלבאום
פורסם
בחוברת עלים 22.04.1959
עשר שנים
עברו מאותו יום בו ירדתי מהאוטובוס בחצר הקבוצה, כשאני עומדת ותוהה על המקום המוזר
אליו נקלעתי. עוד מרחוק ראינו בחור תולה כביסה, מה שגרם לי לצחוק רב.
בחצר קדמו
את פנינו ילדים שהיו ידידותיים מאוד, אני רק לא יכולתי להבין מדוע הם מנסים לעשות
רושם עלינו ומדברים עברית. נניח אפילו שאינם יודעים צרפתית, אך פולנית למה אינם
מדברים? ואם הם הגיעו חודש לפנינו לארץ אז הם צריכים להשוויץ כל כך בעברית שלהם?
במשך הזמן התרגלנו לרעיון המוזר שהם כלל וכלל לא היו עדיין בשום ארץ אחרת ואינם
יודעים שום שפה פרט לעברית, כך אף הסכנתי להרבה דברים שנראו לי אז שונים ומשונים.
אם היה מי שידע לקבלנו בזרועות פתוחות ולב חם היו אלה הילדים. הם הלכו איתנו לכל מקום הסבירו לנו כי זה משקם וניסו לשתפנו בגאוותם ואהבתם אליו. לעומתם המבוגרים, כך בכל אופן הרגשתי אני, עם כל יחסם הלבבי נשארו מביטים עלינו במידה גדושה של רחמים והשתתפות בצער, בהם לא רצינו להכיר.
התחילה
תקופה של הליכה לבתי ההורים של הילדים, הם קבלונו באהבה רבה. לא פעם ולא אחת
נרתעתי מאהבה זו, פחדתי להיגרר אחריה, ראיתי בה מעין חילול קודש, התכחשות להורי.
פחדתי שמא רוצים לנתקני מזכרם של הורי ואני לא חפצה להמירם באחרים. במשך הזמן
ובעזרת סבלנות רבה מאוד ואהבה כנה מצד המשפחה החדשה נגמלתי מפחדיי, התחלתי מרגישה
עצמי חופשיה יותר, אהובה יותר ומחזירה אהבה. אם נשאר בי עוד שמץ של אי אמון או
סלידה כלפי עולם המבוגרים של הקבוצה התגברתי עליו בעזרת הבנה ואהבה בבית
שהיה מתרס כלפי הכל.
מקור
וקרדיט :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה