אפריל 1944, גטו קובנה, ליטא. בבגדים מוסווים הצטרפתי, ילד בן
כ-11 , לבריגדה של אמא, החוצה את הנהר בדרכה לעבודה. נצטוויתי על ידה שבהגיענו
לחוף השני, כמו אשת לוט, לא להביט אחורה. ללכת קדימה לעבר הגבעות. אישה תמתין לי
שם. כמשה בתיבה שוּלחתי על ידי אמי, המשוררת לאה גרינשטיין אל חוף החיים. היא נתנה
לי חיים פעמיים, ואת שלה לא ִהשכילה להציל אפילו פעם אחת. שבועיים לפני כן התקיימה
בגטו אקציית הילדים הנוראה מכל.
ממקום המסתור שלי שמעתי את זעקות האימים של אימהות הנאבקות
בגרמנים ובחיילים האוקראינים, החוזרים ובאים גל אחר גל, גוררים ילדים ממררים בבכי,
תולשים פעוטות מתוך הזרועות, נעזרים בכלבי זאב אימתניים. קולות הְז ָעָקה רודפים
אותי עד היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה