ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 בינואר 2022

הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן , המסע מלבוב לסיביר

 


המדיניות המשותפת של הגרמנים והרוסים גרמה לכובש הגרמני לפתח את מחנות השמדה ואילו הרוסים מנגד החלו להגלות את אלה שברחו מהכיבוש הגרמני, וכך ביום בהיר אחד בסוף יוני 1940 בשעה ארבעה לפנות בוקר דפקו חיילים רוסים על דלת הבית, פרצו פנימה עם רובים מכודנים בצעקות פקדו עלינו להתלבש לקחת בגדים ארוזים בתוך סדינים קשורים ולצאת מהבית שלנו, אחי הגדול יעקב הצטרף אלינו לאחר שהגענו ללבוב, הוא יצא מהעיר עם כניסת הגרמנים לעיר שלנו כדי להכין מקום בלבוב כך היינו שלושה אחים ואחות, אבא לא נשלח יחד איתנו והוא נשאר בלבוב, החיילים הובילו אותנו לתחנת הרכבת ודחסו אותנו יחד עם עוד משפחות רבות לקרונות משא שבהם היו מעבירים מטענים ובקר, ליד כל קרון עמדו שני שומרים עם רובים מכודנים, הרכבת עמדה במקומה עד אשר כל הקרונות התמלאו ואז החלה לנוע, כל כמה תחנות עצרה הרכבת וניתן היה לרדת לצידי המסילה לעשיית צרכים כמו כן איפשרו לשני זוגות המלווים בשומרים להביא אוכל לקרון בדליים, הרעב החל להציק ובכל פעם שהייתה חניה ארוכה ברחתי לתחנת הרכבת ושם היו דוכנים עם ירקות ופירות ואני ניצלתי את הקהל שהיה הייתי חוטף מכל הבא ליד, תפוחים, גזר וכל דבר מאכל ובורח, בעלת הדוכן הייתה צועקת גנב אך אני כבר הייתי נעלם וחומק חזרה לקרון. כמובן בני משפחתי לא ראו בעין יפה את מעשיי וכעסו עלי מאד אבל הרעב המציק דחף אותי שוב ושוב לחזור על המעשה. יעד הנסיעה היה בלתי ידוע והנסיעה נראתה אינסופית, יום ולילה ורק החניות בתחנות איפשרו הפוגה קלה. כאשר הרכבת הייתה מתחילה להאט הייתי נעמד ליד החלון ורגע לפני העצירה המוחלטת הייתי מזנק רץ לכיוון התחנה ושם הייתי סורק ובודק היכן ניתן להשיג מזון. מכאן החלה המלחמה על ההישרדות, הייתי הקטן מבין האחים, רק בן עשר אך הייתי אמיץ, זריז ונחוש לעשות הכל כדי שמשפחתי תשרוד ולא תירעב.

 

באחת התחנות שהרכבת עצרה בה התחנה הייתה רחוקה מפסי הרכבת והייתי צריך לחלוף על פני מסילות רבות, הגעתי לתחנה באפיסת כוחות ולא מצאתי דוכנים, אמרתי לעצמי שלא יתכן שבתחנה גדולה שכזו אין דוכנים והמשכתי לחפש, ובחיפושיי התרחקתי ומצאתי לבסוף שוק קטן והצלחתי להשיג בו מעט פירות אך כאשר חזרתי הרכבת כבר עזבה את התחנה ואני נשארתי לבדי. חזרתי אל התחנה ושם פגשתי ילדים עזובים בני גילי וגם בוגרים יותר. ישבתי וחשבתי איך אוכל להגיע לאחיי אשר המשיכו בדרך החלטתי לחפש ולמצוא את משרד מנהל התחנה, כאשר הגעתי פתחתי את הדלת וראיתי בפנים איש במדים ואישה עם שיער בהיר ארוך, שולחן ועליו בקבוק וודקה גדול, כיכר לחם שחור ענק ושומן חזיר לבן. נכנסתי ואמרתי "שלום, אני ירדתי מהרכבת לקחת קִיפִיטוק וכאשר חזרתי היא כבר יצאה לדרך ואני מבקש להחזיר אותי לשיירה (שֵלוֹן) מספר כך וכך מסילת ברזל כך וכך קרון מספר כך וכך למשפחתי", ובמשך כל הזמן הזה שדברתי עייני נעוצות בכיכר הלחם שעל השולחן, האישה היפה ביקשה ממני להתקרב לשולחן, ליטפה את שערי הבלונדיני הארוך והמתולתל כמו של בת ופנתה למפקד התחנה "מה נעשה איתו ?" מפקד התחנה אמר שאני נימנה על הפולנים ששולחים אותם עכשיו לסיביר ושאני יכול להיות עוד ז'וליק בתחנה ויש הרבה כאלה, האישה ביקשה ממנו שלא ידבר אל הילד, אליי ככה והיא פנתה אליו שוב שייתן לי לחם עם שומן חזיר, הוא אמר לה "תני לו, תני לו", היא חתכה פרוסה עבה ומרחה עליה שומן חזיר לבן והגישה לי, הודתי לה ואכלתי במהירות, היא הלכה והביאה לי גם קִיפִּיטוֹק, מים רותחים מהתחנה ומזגה לי משהו מעין תה ונתנה לי שתי סוכריות ששימשו כתחליף לסוכר. באוויר היה ריח חריף של חזיר ושל וודקה שמנהל התחנה מזג כל הזמן לעצמו ולאישה. והאישה שוב פנתה למנהל התחנה בשמו "וולודיה, מה יהיה עם הילד העדין והיפה הזה ?" וחיבקה אותי וליטפה את שיערי ואז בקול בס רם הוא אומר "אם הוא ישתה ויגמור כוס וודקה איתנו אני אזמין חייל אשר ייסע ברכבת צבאית ויחזיר אותו לשלון הנוסע לסיביר" וכל זמן דיבורו הוא מתנדנד בישיבה שתוי כלוט, היא קיבלה את דבריו בצחוק וכך גם אני אך הוא כנראה היה רציני, הושיט ידו למכשיר טלפון עם ידית, סובב וסובב ואז החל לקרוא בקול רם "אני מפקד תחנה זו זו וולודיה רוצה שיבוא אלי חייל אשר חייב להביא ילד שנשאר בתחנה לשלון הנוסע לסיביר וימסור אותו לקרון המשפחה שלו", הניח את השפופרת ואמר שבעוד כשעתיים יגיע חייל מבין הלוחמים (בּויֵצ) והמשיך כמנהגו לשתות ולאכול, כעבור שעתיים אמר לה בקול רם ובטון של פקודה "אני סדרתי הכל והוא עכשיו חייב לשתות וודקה" והיא מנסה לשכנע אותו "זה ילד קטן תניח לו" אבל הוא ממשיך בשלו ולא מוותר "אני בגילו כבר שתיתי וגם הוא ישתה" מזג כוס וודקה, הגיש לי וצעק "שתה (פֵּיי)" הסתכלתי עליו כאשר הוא שתה וראיתי שהוא לא ממש שותה אלא זורק את הוודקה לתוך הגרון במכה או שתיים, לקחתי את הכוס ועשיתי כמוהו בשלוש פעמים, בלעתי ולא הרגשתי כלום אבל בסוף הרגשתי שריפה בפה, בגרון, בחזה, בבטן, לקחתי חתיכות חזיר לבן ואכלתי עם לחם עד שנרגעתי.

 הגיע חייל עם רובה ארוך מכודן, עבר לדום והצדיע "לפקודתך חבר המפקד" , המפקד נתן לו לשתות ואמר לו "זה הילד, אתה עולה לרכבת צבאית בתחנת כך וכך, תחנה חצי יום ועוד לילה שלם, השיירה מסיעה לסיביר פולנים ואתה מוסר אותו בידי המשפחה שלו, הוא יודע את מספר השיירה והקרון" החייל ענה "כן המפקד". ישבנו מעט והנה הגיעה רכבת נוסעים, נפרדתי מהאישה הטובה והיא נישקה אותי וליטפה את ראשי, למפקד הצדעתי כמו שהחייל עשה ואמרתי להתראות, המפקד אחז בידיי החייל "הולכים (פַּשְלִי)". נכנסנו לקרון מלא בחיילים רוסים, אקורדיון מנגן והם שרים, לפתע נשאלה שאלה באוויר "מי הילד (המַלְצֶ'ק) הזה ?" והחייל מסביר  שאני ילד שנשארתי בתחנת הרכבת ואני מהשיירה המובילה פולנים לסיביר, ניגש אלי חייל משופם אחד הרים אותי על ידיו והעביר אותי לאחר וכך הלאה, הושיבו אותי ביניהם וכל אחד הוציא מתרמילו חתיכת לחם בשבילי או כמה סוכריות, לכל אחד מהם הייתה מנת ברזל, שק קטן קשור בשני חוטים, ארגנו גם לי שק ובתוכו שמו את הדברים שנתנו לי ועכשיו גם לי יש מנת ברזל משלי. וכך אנו ממשיכים בדרך, נוסעים ועוצרים בתחנות, יורדים ולוקחים קִיפִּיטוק, מים רותחים ששותים עם סוכרייה בפה במקום סוכר, אני לא ירדתי מהרכבת וגם החייל המלווה שלי אבל החיילים חוזרים ומביאים לנו תמיד והתרמיל שלי הולך ומתמלא, כך אנו ממשיכים בדרך עד שלפנות בוקר עצרה הרכבת בתחנה ענקית והחייל ואני ירדנו, החייל נכנס למשרד אוחז אותי ביד ומוסר פקודה בכתב למפקד בתחנה וזה אומר לו כי במסילה שמספרה כך וכך חונה ה"שֵלוֹן", השיירה שלנו, אשר היא בדרכה לסיביר, שאלתי את החייל "כמה רחוקה סיביר ?" ואז הוא אומר שעוד הדרך רחוקה ורבה ויש עוד הרבה תחנות לעבור אבל שם יהיו לי חברים רבים ודובים לבנים.

 הפגישה עם בני המשפחה הייתה מרגשת ביותר, הם היו בטוחים שהם איבדו אותי לנצח ולא האמינו למראה עיניהם כאשר לפתע הופעתי בלוויית החייל הרוסי, חיבוקים, נשיקות ודמעות – שמחה אמיתית מעומק הלב.

מקור וקרדיט

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום ז"ל אל בתה הפעוטה

  26 במרס 1943 נדה, הולנד "אני מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים עד שנחזור. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה". מכתבה...