הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן ומלוחמי הפלמ"ח , הבריחה מהגרמנים

 

"עד לאותו חופש גדול בשנת 1939  החיים היו יפים, בבוקר הלכתי לבית הספר, אחר הצהריים ל"חדר" ללימודים יהודיים, חגגנו את החגים והחופשות בחיק המשפחה בבית החם עם המשפחה היפה והאוהבת. הגרמנים פלשו לפולין וגן העדן הגיע לסופו, הצבא הפולני ההרואי רכב על סוסים נגד השריון הגרמני, התותחים הפולנים נגררו על ידי סוסים ואילו אלה של הגרמנים היו ממונעים וכמו כן גם היו להם אווירונים.

חזרנו במהירות לבית, ובידיה של אימי כבר היה צו גיוס לאחי הגדול ולאבא, אבא אמר לה "חנה'לה, חייבים לעזוב את הכל ולצאת את העיר לכיוון הרוסי ללבוב, נרתום סוסים לעגלות, קחי רק כלי מיטה ובגדים ואני בנתיים אדבר עם שכנינו וחברינו היהודים שיתלוו אלינו." אמא שהייתה אשה בריאה בגיל 39 עשתה את ההכנות כפי שאבא דרש וכולנו הלכנו לישון, לפנות בוקר אמרה לאבא שהיא חשה ברע ונפטרה בו במקום. בבית העלמין היהודי הגדול של ז'שוב ערכנו לוויה וקבורה אבל מצבה לא הספקנו להקים אך מקום קבורתה חרות בזיכרוני לנצח.  והתחלנו לצאת את העיר, רק משפחת יוֹרָם, אמא וארבעה ילדים הצטרפה אלינו, האחרים לא שמעו לאבא אשר ביקש מהם "הצילו את חייכם בואו אחרי" וכך זכו  לקבר אחים בעיר בבית העלמין היהודי הוותיק הענק, אשר כיום כל מצבותיו מנופצות ורק מצבת קבר האחים השחורה שהוקמה אחרי המלחמה עומדת.

התברר שכל היהודים הובאו לבית העלמין ונרצחו וגופותיהם נטמנו בבור ענק, הם לא נשלחו למחנות ההשמדה הם עבדו בעבודות כפיה בתעשייה והומתו בעת נסיגתם של הגרמנים.

ואכן הגרמנים כבשו את כל העיר, התחילו לעצור אנשים ברחובות ולקחו אותם למחנות הצבא הפולני והחלו להעבידם בעבודות כפיה. 

כאשר הגיעו לרחוב שלנו, נכנסו לגן אבא עמד שם עם עוד שנים מחבריו איתם תכנן את הבריחה, שלושה חיילים גרמנים חמושים העמידו אותם לקיר בידיים מורמות, שניים כיוונו עליהם את נשקם והשלישי רוקן את כיסיהם ובדק את תכולתם. בזמן זה הגעתי אני לגן בדרכי לסוסים ולנגד עיניי נגלה המחזה של אבי עם שני חבריו עומדים אל הקיר, ידיהם למעלה הגרמנים מכוונים עליהם את נשקם, מיד רצתי והתנפלתי עליהם בבעיטות וצעקות "אתם לא תהרגו את אבא שלי!", אחד מהם הרחיק אותי בדחיפה עם הנשק ונתן לי שתי בעיטות, נפלתי והנה אני רואה שהם מובילים בשורה את אבא וחבריו, הם צועדים ואני הולך אחריהם בוכה וצועק. כאשר הגענו למטה אשר היה ממוקם בבניין העירייה הכניסו את שלושתם פנימה ואני נותרתי בחוץ על המדרגות יושב ובוכה, כך המתנתי וכעבור כמה שעות לפתע יצא אבי לבד, לקח אותי בידו והלכנו חזרה הביתה. הם  הובאו לחקירה ואבא שדיבר גרמנית אוסטרית סיפר למפקד הגרמני על כך שהיה קצין בצבא האוסטרי וזה הסכים לשחרר אותו, אבא הגיע הביתה והתחיל מיד בתכנון הבריחה, למחרת חזר אבא אל המפקד וביקש ממנו לשחרר גם את שני חבריו שהם קרוביו של אבא ואכן הסכים המפקד לשחרר אותם ומשפחתו של אחד מהם הצטרפה אלינו לבריחה."

יצאנו לדרך בעגלה רתומה לסוס בורחים דרומה לאזור לבוב אשר נכבשה על יד הרוסים בשיתוף פעולה עם הגרמנים. סביבנו רוחשת המלחמה, אווירונים גרמנים צוללים ויורים בצבא הפולני הנסוג, אנו מתקדמים בעגלה בדרכים הכפריות הלא סלולות, משני צידי הדרך החיילים נקצרים במטחי מכונות הירייה של המטוסים הצוללים ויורים עליהם. 

על הגשר ביציאה מהעיר היה מחסום  ובו משמרות נאצים מלווים בפולנים בני המקום, אחותי נשאה תיק אשר בתוכו היה הכלב שלנו, פוֹקְשוּ, כלב מסוג שפיץ אשר רק ראשו הציץ מתוך התיק. אחת הפולניות שעמדה במחסום  חמדה את הכלב ודרשה שנשאיר אותו, היה ברור לי שאחותי לא תוותר על הכלב ושאנו עומדים בפני בעיה. לחשתי לאחותי שתשחרר את הכלב ואז הוא יברח ויחכה לנו בצד השני אכן כך היה, לאחר שחצינו את הגשר שרקנו לכלב והוא הצטרף אלינו והמשיך איתנו בבריחה מז'שוב.  מדי פעם גם אנחנו קופצים מהעגלה ומתחבאים במעבירי המים או בצד הדרך וכך מתקדמים לאט עד אשר אנו מגיעים לאזור הכפרים האוקראינים, האוקראינים עזרו לגרמנים ופגעו בחיילים הפולנים הנסוגים, למזלנו, אבא היה יליד אוקראינה ובעל חזות של גוי אוקראיני, דובר אוקראינית ורוסית והכיר את האזור ואת הדרכים וכך הסתובבנו ביניהם כאוקראינים לכל דבר, הגענו לכפר ליד הנהר סאן אשר היה הגבול ושמעברו השני חנו החיילים הרוסיים, בכפר זה היה למשפחת יורם קרוב משפחה מהעיירה שֶדזֶץ אשר נמצאת בין נהר הסָאן לעיר הגדולה לֶבוֹב והוא נתן לנו ללון בביתו עד חצות, הוא הביא את אחד השומרים הגרמנים אשר לאחר משא ומתן וכמובן תשלום כופר בדולרים שכלל גם שעוני זהב ומצתים לכל ראש נאות להעביר אותנו את הנהר לצד הרוסי.

 וכך בשעת לילה מאוחרת, בסביבות השעה חצות, הובאנו לסירה ענקית, נדחפנו לתוכה ושני גויים דחפו את סירת המעבורת הזו במים עד אשר לפתע עצרו ליד אי קטן ואמרו לנו שמנקודה זו עלינו להמשיך לבד, לא שכנעו אותם סכומי הכסף שהציע אבא, גדול עליהם פחדם מפני הרוסים, בלית ברירה אבא קפץ למים עם עוד גבר אחד וביחד הם דוחפים את המעבורת לעבר השני ואז נפתחת לעברנו אש וקולות של צעקות נשמעים באוויר "מי אתם ?" ואבא עונה ברוסית "אני חוזר הביתה, ברחתי מהגרמנים, אני משלכם !", ירדו הרוסים לעברנו הושיטו את הרובים ומשכו אותנו למעלה מהנהר. שוב אבא הוציא שעונים ומצתים והחל לחלק להם וביקש מהם אם אפשר לקבל לחם. מפקד המשמר רכוב על סוס ירד  והוציא משק שהיה קשור לאוכף לחם, הסתכל על אבא ואמר לו "אני חייב לעצור אותכם ולהביא אותכם למחנה מעצר ושם יטפלו בכם." אז ראה לפתע את מגפיו של אבי ושאל היכן הוא יכול להשיג מגפיים כאלה, אבא אמר שהוא מוכן לתת אותן בתמורה ליחס הטוב שהוא נוהג בנו רק שיביא לו נעליים אחרות כלשהן בתמורה ואז יכול הקצין לקבל את אלה. במשך כשבועיים היינו במחנה המעצר הרוסי ופגשנו הרבה משפחות שחצו את הגבול כמונו ומשם שוחררו לחלק האוקראיני של פולניה אשר נכבש על ידי הרוסים, הגענו לעיירה בשם שֶדֶזֶץ הנמצאת כ- 18 ק"מ מהעיר לבוב. וכאן אבא פירק את הסוליות הכחולות של נעלי כל אחד מאיתנו והוציא דולרים אשר החביא מבעוד מועד טרם צאתנו לדרך, בכסף זה הוא שכר וילה והתחלנו את החיים במקום חדש, אבא רשם אותי ואת אחי שהיה גדול ממני בשנתיים לבית הספר בשֶדזֶץ, הלימודים היו באוקראינית אשר אותה למדתי מהר מאד מכיוון שהיא שילוב של פולנית ורוסית, השתתפתי גם בחוגים לריקודי עם, ריקודים סלוניים, ושירה במקהלה.

 מקור וקרדיט