מאת: איליה יגורוב
שאול שפילמן (90) נולד
בווינה, בן יחיד להוריו. כילד הוא עבר את זוועות השואה, "חגג" את בר
המצווה שלו באושוויץ, ניצל מתאי הגזים שלוש פעמים בדרך נס, ואיבד את הוריו ואת כל
משפחתו במחנות. מסע ההישרדות שלו התנקז לשני משפטים: "כל עוד אתה נושם אתה חי",
ו"זה חלום רע שתכף יחלוף".
"חיינו חיים טובים. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואמא שלי ניהלה
את המעדנייה המשפחתית במרכז וינה. עם פלישת הנאצים ב־1938, ביום אחד החיים שלנו
התהפכו. אבא פוטר, העסק והבית הוחרמו ונאלצנו לעזוב למחוז הראשון". לשם
הועברו כל היהודים. שם, במשך ארבע שנים וחצי, גר עם משפחתו, עד ספטמבר 1942.
"נעצרנו בשתיים בלילה על ידי הגסטאפו, והובלנו לגטו
טרזיינשטט (צ'כיה). בנובמבר 43' נשלחנו לאושוויץ, שם קיבלתי את השוק הגדול
ביותר", מספר שאול. "טרזיינשטט לעומת אושוויץ היה מחנה נופש. היינו די מותשים
מהנסיעה, הרכבת עצרה וראיתי איך נראה הגיהינום. הזקנים שלא היו יכולים לקפוץ נפלו,
והצעירים קפצו עליהם, וראיתי את הזוועה - איך נהרגים אנשים בתוך שניות. היה אמצע
החורף, דם וגופות מסביב, אני פשוט לא יכולתי לעכל את זה".
שאול
ניצל מהסלקציה לתאי הגזים שלוש פעמים. בפעם הראשונה - אביו, שעבד במחנה והיה אחראי
על השמות, צירף את שמו לרשימה שניצלה והועברה למחנה עבודה צמוד. שם נפרדו דרכיהם.
אמו וסבתו מתו בהפרשים של שלושה שבועות. בפעם השנייה שבה נבחר למוות הוא ניצל על
ידי אסיר פלילי אוסטרי שעבד במחנה, שטען ששאול, יחד עם עוד כמה עשרות נערים,
יכולים עדיין לעבוד.
פעם השלישית, כעבור 13
חודשים מאז שהגיע לשם, חבר ותיק של אביו - "דוד קלאוס", שהיה קצין אס אס
- זיהה אותו בתור לתאי הגזים, ולקח את שאול עם שניים מחבריו כדי "לנקות את
מכוניתו". שאול משתף: "באושוויץ לא מחזיקים מעמד יותר משלושה-ארבעה
חודשים. אני לא יודע אם יש אלוהים או אין אלוהים", הוא תוהה.
בחלוף השנים הגיע לארץ
והשתקע בבאר טוביה. הוא התגייס לפלמ"ח עוד לפני גיל 17 ולחם במלחמת השחרור,
ולכן לא השלים את לימודיו בבית הספר. שאול מספר על המצוקה הגדולה שנקלע לה, כשנותר
חסר בית.
"הורדתי את המדים ולא היה לי משהו אחר ללבוש. מצאתי עוד
חמישה חבר'ה, עולים חדשים, כולנו יתומים, הלכנו לתחנה המרכזית וישנו
באוטובוס", עד שבשנת 1951 הוא מצא עבודה, וחייו שוב עלו על המסלול
אך הדרך של שאול היתה
מתסכלת, כשנאלץ להתמודד מול הסטריאוטיפים שאיתם התמודד דור שלם של ניצולים.
"הצברים קראו לנו בשמות גנאי, 'סבונים' ו'אימיגרנטים'. בשבילם לא היינו ברמה
שלהם. אמרו שהלכנו כצאן לטבח". שאול הרגיש מאוד פגוע, אך כמו בכל חייו לא
נשאר חייב: "אמרתי להם, 'שבוע לא הייתם שורדים שם, אם בכלל'. מה יכולנו ילדים
ונשים לעשות? לתקוף קצין אס אס? הם היו מוציאים 1,000 איש להורג למען יראו
ויראו", מספר בכעס.
שאול סחב את תחושת
המועקה הזאת המון שנים. היום הוא חבר בארגון יוצאי מרכז אירופה, וגר באשקלון. הוא
היה הנואם המרכזי בעצרת לציון 83 שנה לאירועי ליל הבדולח, שארגן הארגון.
לכתבה
המלאה בעיתון , ישראל היום"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה