ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 בינואר 2022

מסע הילדים אל הארץ המובטחת : המסע של הנער חיים

 



אהרן מגד

"שהגיעו הטנקים האמריקניים אל שער המחנה באֶבנזה שבאוסטריה, בראשית מאי 1945, היה חיים בן שש־עשרה. משקלו היה שלושים ושלושה ק"ג ולא היה לו כוח לעמוד על רגליו. מאות האנשים ששרדו בחיים, נגועי־מחלות ומזי־רעב – פרצו אל המטבח מיד עם היפתח השער. לא היו שם אלא תפוחי־אדמה חיים, והוא, כמו כל היתר, התנפל עליהם ומילא בהם את בטנו. רבים נתקפו עויתות ומתו בו־במקום, והוא חלה קשה ונלקח לבית־החולים של הצבא האמריקני. ביקר שם רב צבאי בדרגת קולונל והבטיח לו לקחתו אתו לארצות־הברית, אל אחד החולים, חייל איטלקי, סיפר לו שבאיטליה חונה בריגדה של חיילים יהודים מפלשטינה. כל שנות המלחמה – בהיותו בגטו, במחנות העבודה – לא ידע שיש חיילים יהודים הלוחמים תחת דגלם נגד הנאצים. כל שנות הרעב, עבודת הפרך, הרציחות וההתעללויות, חלם על נקם.

כשהחלים לבש מדי חייל איטלקי, ועם החייל שהתיַדד אִתו חצה את הגבול לאיטליה. למודנה הגיע בלילה. ישן בחוץ, ובהתעוררו בבוקר, ראה בפעם הראשונה טנדר צבאי שסימן מגן־דוד ואיילה חקוק עליו. היה נרגש כל־כך, שבפעם הראשונה מאז הפרידו בינו ובין אמו ואחותו באושויץ – כשהן שולחו אל הקרמטוריום והוא אל בירקנאו – בכה. בהתקרבו אל הטנדר, ראה את התוית palestin על כתף הנהג. ניגש אליו ואמר בהתרגשות: “איך בין אַ ייד”. הנהג, תימני, לא הבין את דבריו. חשבוֹ לאחד הפרחחים המנסים לגנוב מזון וכלים מכלי־רכב צבאיים – וסילקוֹ בבעיטה. למזלו, קרב אל הטנדר חייל שני שנשא את תוית היחידה העברית, והלה הבין את לשונו ולקחוֹ תחת חסותו.

אחר־כך הסיעוהו החיילים למילאנו, וממילאנו למאג’טה.

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לילה

מסדר־הבוקר במחנה. הסלקציה. הרגליִם הקפואות מקור. הכינים הרומשות בשער־הראש, בבתי־השחי, שאין אפשרות להיפטר מהן. הריקות בבטן, פרפורי הלב.

חיים, בחשכה, לא יכול לגרש מעליו את זכרון הרגעים האלה, השב ופוקד אותו כמעט בכל לילה:

“לינקס! רעכטס!” – פוקד איש האס. אס. באַלָה שבידו. שמאלה הוא שולח את הילדים נמוכי־הקומה, את הצנומים־כשלדים, שאין להם כוח לעמוד על רגליהם הגפרוריות, את צהובי־המראה, שהמוות כבר חתום בפניהם.

על בן־דודו, נמוך־הקומה, הוא פוקד: “לינקס!”

והוא עצמו, שקומתו גבוהה משל אחרים, ממהר ללכת אחריו, ולהדביקו באותו הטור, כי את בן־דודו לא יעזוב. יחד היו בבלוק־הילדים בבירקנאו ויחד נשלחו אל מחנה זה, השני, הסמוך לברסלאו. היתה זו מתנה־משמיִם שמצא את בן־דודו לאחר שהפרידו אותו מאמו ומאחותו, בסלקציה הראשונה.

אך הקאפּוֹ שעמד על־ידו, תפס בזרועו, הצליף לו סטירה על לחיו: “אידיוט! הישאר פה!”

וכך נשאר, והופנה אל הטור המשולח לעבודה.

הרגע הגורלי הזה, החותך חיים ומוות. הרגע העולה שוב ושוב בזכרון מתוך אימת האפשרות האחרת.

“המקצוע?” – “חשמלאי!” הצהיר, מבלי חשוֹב.

וזו היתה ההצלה. נעשה שוליָה של אומן אוסטרי קשיש, שנהג בו בחסד, ולימדוֹ את המלאכה.

ניצל, לבדו.

חיים, לאחר עוזבו את חניתה, התגייס ל״הגנה“, לצה״ל, קיבל ציון־לשבח על מעשה־גבורה במלחמת־השחרור ועלה מדרגה לדרגה עד היותו לסגן־אלוף בחיל המודיעין.

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

אהרן מגד - מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרויקט בן־יהודה

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

  הילדסהיים, גרמניה , אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942 . כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .   מקור , כי אנו העדים ה...