ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 1 בינואר 2022

מעדותה של דבורה ברגר, בת 12 בתקופת השואה , על ה"שפרה" (Sperre) בגטו לודז'

 


 


ברגר דבורה, ילידת לודז (Lodz), פולין, 1928.
ב-30 באפריל 1940 נסגר הגטו בלודז'. העדה גורשה לגטו עם משפחתה. המשפחה הצליחה להינצל מגירוש ב-1942 למחנה ההשמדה חלמנו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1944 גורשה המשפחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובסלקציה הופרדה העדה מהוריה שנשלחו לתאי הגזים. כעבור מספר שבועות הועברה העדה עם שתי אחיותיה להאלבשטאדט (Halbstadt) שבחבל הסודטים לעבודת כפייה בבית חרושת לטוויה. העדה שוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. העדה שבה לעיר הולדתה לודז' וב-1946 עלתה לארץ-ישראל.

יום אחד הודיעו שתהיה "שפרה". "שפרה" פירושו הסגר מוחלט. אף אחד לא יוצא מהבית, כולם יושבים בבית ודובר - לאט לאט התברר, לאט לאט הודיעו או התברר, שלמעשה הייתה כוונה להוציא את כל הילדים והחולים. הם התחילו להוציא מבתי-חולים חולים וילדים, ממש לזרוק על משאיות יהודים. הסימן היה לפי זה מאוד רע, כי כל אחד עם טיפת הבנה יודע, שהם לא מיועדים לעבודה, חולים וילדים קטנים.

אז בהתחלה, זכור לי טוב מאוד, שהדאגה היתה אליי, כי האחיות היו יותר גדולות, ההבדל בינינו 4 או 5 שנים, ככה שאיך שהוא נראו כבר יותר אנשים לעבודה.

...והיו באים גרמנים מחצר לחצר, צועקים שכולם ירדו לחצר, ומי שלא ירד ידעו שיירו בו, הודיעו ככה, אז אנשים בדרך כלל לא היו מקומות מסתור, כל דירה זה היה חדר אחד. אני זוכרת שבאותו יום שירדנו, הלבישו אותי שכבה של בגדים, כדי שאיראה יותר גדולה, בגדים של האחיות שלי, ואמרו לי כמה פעמים שאם ישאלו אותה בת כמה את, להגיד 18. אני בכלל קטנה, אז לא נראיתי, אבל בכל אופן כדי שאיראה יותר גדולה.

כל השכנים של החצר עמדו ברחוב, כולם יחד, משפחה משפחה. עמד גרמני עם שוט, והוא הצביע: ימינה-שמאלה, ימינה-שמאלה. אנשים הבינו שכנראה ימין זה נשארים, כי אלה היו הצעירים. שמאלה הלכו היותר מבוגרים. איך שזה נראה אותו רגע לגרמני למעשה.

המבוגרים מאוד, הזקנים, הלכו לצד שמאל, והילדים גם כן. אחותי הגדולה הלכה לצד ימין, היא באמת נראתה יותר גדולה, יותר מפותחת. ההורים נלקחו לצד שני. האמא בכל אופן הייתה בצד שני. אבל משום מה, כשהגרמני הגיע אלי - הוא בדרך כלל לא ניהל שיחות עם אף אחד, הוא הצביע עם השוט ובזה זה נגמר- אינני יודעת למה, אבל הוא אמר את המשפט הזה, שאני אזכור אותו תמיד: דיך ניט טוט שלאגן. פירושו: אותך אני לא רוצה להרוג. או להרביץ למוות. והוא שאל אותי: ווהין ווילסטו געהן? לאן את רוצה ללכת? מתוך הרגשות אני זוכרת שכולם הראו והצביעו לצד האחות שלי. לי לא היה ברור שאלה לעבודה. ברגע כזה ילד לא חושב. מצד שני ראיתי את אמא. באופן טבעי, אני חושבת, וכל ילד היה נוהג כך, הלכתי לצד אמא. רציתי להיות על יד האמא. זה כל מה שרציתי באותו רגע. הלכתי לצד האמא. לצד זה העבירו גם את אבא ואת אחותי השניה.

ש. עם האמא?

ת. עם האמא. זאת אומרת, הצד לגירוש.

ש. ורק אחותך היתה?

ת. רק הגדולה נשארה. אני עוד ראיתי שאחותי עשתה לי תנועות של כעס, למה אני עושה, אבל אני לא יודעת למה אני הולכת. כל מה שרציתי זה להיות עם אמא, וזה עשיתי. אחר כך העלו אותנו. לאותם אנשים שנשארו אמרו לחזור לבית, אבל זה היה כבר לכולם מובן, וכל אלה שנלקחו לצד שמאל העלו על עגלות.

מקור קרדיט : מט"ח , יד ושם

לקריאה נוספת:
מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז'
גטו לודז'


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הדרך לארץ ישראל

  היום המיוחל הגיע ושוב אנו עולים על משאיות של הצבא הפולני, יוצאים לדרך לכיוון עיראק, נאמר לנו שמצפה לנו דרך קשה וארוכה, עלינו לעבור את הרי...