האקציות
התחילו שבועות אחדים בלבד לפני הולדת בנם אדם. קלוניצקי, שהיה מודע כבר אז לכך
שהמגורשים היהודים עומדים להישרף
"בקרמטוריומים מיוחדים" , כתב: "לא
פעם בהביטי בילדי הקטן, היפה והמלא חיים , נדמה לי שאני רואה לא ילד , אלא תיבה עם אפר" .
הוא
נכח ברצח של ילדים יהודים רבים בידי הגרמנים אשר הגיע למסקנה הזאת: " המלאכה הכי
קלה יש להם בבתי -חולים ובבתי מחסה לילדים . כאן פשוט נכנסים ויורים
בחולים על המיטות , ואת הילדים זורקים דרך החלונות מהקומות העליונות" באתרי ההרג , את הטף עכשיו אינם הורגים , אלא קוברים אותם חיים ( חבל על
כדורי-ירייה) " , לדבריו רבים מאנשי היודנראט , שאריה קלוניצקי מילא בו תפקיד
מינהלי , והמשטרה היהודית "עשו הון רב
על צרות היהודים וחיו לפי הסיסמה " "אכול ושתה כי מחר נמות !" .
מזועזע מכך שהרבה מהשוטרים היהודים הצטיינו באכזריותם
, " הם התעשרו על ידי זה שלקחו שוחד
אצל חטוף למחנה ומשחררים אותו" . ו"היו מחפשים בבגדי ההרוגים ומוצאים דולרים , חפצים
יקרים" . הוא תיאר את התקופה הזאת כ"פרק חדש בגולגותא שלנו : הורדת
המוסר היהודי עד שאול תחתית".
ברגע
שהכריזו הגרמנים על יודנריין בבוצ'אץ , תרו היהודים אחרי מקלט " במסתרים ,
אצל נוצרים, בשדות .
לולא
שנאת התושבים המקומיים אלינו " , הדגיש קלוניצקי. " היה אפשר עוד
להסתתר, " תחת זאת , כל רועה , כל
ילד נוצרי שרואה יהודי מוסר תכף לרשות והולכים שמה לבקש את היהודי , יש
נוצרים שמסתירים אצלם יהודים בעד כסף מלא
ובעצמם גוזלים את רכושם ומוסרים אותם ליד הרשות" .
משפחת
קלוניצקי נתנו את נכסיהם לאישה נוצרית בבוצ'אץ
בתמורה למקום מסתור בכפר של אימה, אבל בהגיעם לשם שדדו מהם את יתרת נכסיהם.
כמוצא
אחרון הם פנו אל המשרתת לשעבר של מאלווינה פרנקה ואנשיק הפולנייה ואל בעלה סטינסלב , שהסכימו לטפל בתינוק היהודי בעוד
אריה ומאלווינה הסתתרו בשדה התירס שלהם.
ביושבם
שפופים בין הגבעולים הגבוהים הם יכלו לשמוע את
האנשים בכפר מדברים במרחק כמה מטרים מהם " על דבר איכרים שהתעשרו
מהיהודים וקונים עצמם את החליפות הכי יקרות" .
ב8
ביולי התגלו 24 יהודים
בשלושה בונקרים בקרבת מקום ונורו, וזמן קצר לאחר מכן המלשן הפולני נהיובסקי
" שמעמדו הציבורי התקדם למדרגת
לוכד-יהודים" הסגיר עוד כמה יהודים שהתחבאו בפר שבו הסתתרו משפחת קלוניצקי . "
לרוב עושים עכשיו את המלאכה הזאת השוטרים האוקראינים בעצמם" , כתב אריה ביומנו .
הגרמנים "יש להם כבר די הרוגים ואינם הולכים לחפש יהודים" , הם סומכים ,
הוא כתב על " ברנשים כאלה כמו
נהיובסקי המביאים להם ציד" .
ב18 ביולי נאלצו בני הזוג קלוניצקי לשחד איכר שהבחין בהם כדי שלא יסגיר אותם .
מאלווינה שחששה
כי סופם קרוב , כתבה למשפחתה : "הייתי מאוד רוצה לגדל את ילדי האהוב... אולי ייפול בגורלכם לטפל
בחינוכו, ואולי תשגינו , חס וחלילה , יד
אכזריה.. , ואולי ירחמו מן השמיים על יצור
כה קטן וחף מפשע " ? .
באותו יום
כתב אריה בזעם ביומנו : " לא הספיקה
שנאת צורר כזה כמו היטלר , נוספת שנאת הסביבה , שאינה יודעת גבול . מליונים יהודים
נשחטו , והיא כדיין לא יודעת שובע !" ברישום האחרון ביומנו מ22 ביולי 1943 תיאר אריה קלוניצקי את הלילה הגשום שהוא ואשתו העבירו כשהים בוססים
בבוץ.
לדברי משפחת וואנשיק נרצחו אריה ומאלווינה ב18 בינואר
1944 , ככל הנראה בידי אוקראינים .
לפני שפונו לפולין מסרו בני משפחת וואשיק הפולנים את הפעוט
היהודי אדם לנזירות אוקראיניות מקומיות ,
ואלה טבלו אותו לנצרות בשם טאראס.
איש לא ידע במשך שנים רבות דבר על מקום הימצאו של הילד שגדל
בבית יתומים. אבל ב1962 קיבל אחיו של אריה
בישראל מכתב ממערב אוקראינה . טאראס , בישר
המכתב בתמציותיות , " חי במחוז לבוב , אך אינו רוצה להכיר במוצאו, כי הוא חושב את עצמו לאוקראיני, והוא
מתבייש בכך שדודו חי בישראל . לדעתי , על
דודו לוותר על טיפול בעניין" .
מקור
וקרדיט :
עומר
ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם
עובד,2020, עמודים 219-220
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה